באחד משיטוטיי הרבים ברשת (יש שחושבים רבים מדי, ובכך אני מתכוונת שאני חושבת שהם רבים מדי…), מצאתי את מאמרה של ד״ר חניתה ראובן-קרישפין ״מודל טיפולי בלידה שקטה״.
מיד הדפסתי כמובן, והמאמר חיכה לי כחודשיים וחצי עד שהגעתי לקרוא אותו. החיים, העבודה, העייפות. דברים כאלה.
אבל מדי פעם הצצתי וקראתי עוד משפט. עוד פיסקה. כמובן יצא שבסופם של חודשיים וחצי, גיליתי שפחות או יותר קראתי את כל המאמר במהלך הזמן שעבר.
אבל ממש היום אני יכולה לומר בפה מלא שקראתי וכהרגלי בקודש, יש לי מה לומר.
מודל טיפולי בלידה שקטה
על קצה המזלג: ד״ר ראובן-קרישפין מציעה מודל לטיפול פסיכולוגי שנסמך על מנהגי האבלות של היהדות. לאחר מפגשי הערכה שהיא מקיימת, נערכים מפגשי ״שבעה״, שבעה מפגשים טיפוליים המדמים את תהליך השבעה המוכרת לנו.
ד״ר ראובן-קרישפין מתייחסת לשלב זה כלב הטיפול, בהם מתקיימת עבודת האבל, עיבודו ומתן מקום לאבל וכל מה שהוא מביא איתו.
לאחר שבעה מפגשים, ישנה הפסקה ומפגש נוסף המתקיים ביום השלושים מתאריך סיום תהליך השבעה בטיפול.
בנקודה זו, ד״ר ראובן-קרישפין מאפשרת התבוננות על התהליך, הטיפול והצורך בהמשך המפגשים.
לאורך המאמר ניכרת רגישותה של ד״ר ראובן-קרישפין כלפי הנושא, הנשים ובני/בנות זוגן שהיא פוגשת בקליניקה. לאורך המאמר היא סוקרת את הקושי שלידה שקטה טומנת בחובה, את ההלם שהוא יכול לייצר, את הקושי ואת הבדידות שאנחנו כל כך מכירות כחלק מכל הסיפור הזה שנקרא ״לידה שקטה״.
קראתי את המאמר בנשימה אחת, והוא הדהד נקודות שאני מעלה בעצמי בשיחות עם מטפלות ומטפלים בתחום הרפואה הסינית שנתקלים בלידה שקטה בקליניקות שלהם, ונקודות שעלו גם בכתיבה שלי לאורך הזמן פה, באינסטגרם ובפייסבוק:
ד״ר ראובן-קרישפין כותבת: ״נשים אותן פגשתי תיארו אמירות משתיקות אליהן נחשפו, אמירות כמו ״תתמקדי במי שבבית״, שאינן מאפשרות לגיטימציה לאבל, לאובדן. חוויה נוספת של הקטנה של האובדן תוארה על ידי יולדת שסיפרה כי בתגובה ללידה השקטה שעברה קיבלה רק הודעות כתובות, ומעבר לכך לא זכתה לביקורים או לתמיכה כלשהי, וכך נותרה בתחושה שאין אפשרות להכיר ביגונה. אמירה נפוצה נוספת- ״אתם צעירים ויכולים לעשות עוד תינוק״, מבטאת חוסר הבנה לכך שתינוק אחד לא יכול להחליף תינוק אחר, ומדגישה את היחס המבטל שיש מול חווית האובדן״.
אני חושבת שאנשים אומרים המון דברים מכל מיני סיבות- חוסר הבנה, חוסר טאקט, חוסר מחשבה. רבים מהם לא יכולים להכיל את המחשבה שתינוק יכול למות ברחם אימו, או להיוולד מת. מניסיוני האישי, כמעט כולם נתקלים בקושי להכיל כל כך הרבה עצב, צער וכאב. מתוך מקומות אלו, אני חושבת שהרבה מאוד אנשים אומרים את מה שאומרים מתוך תחושת מחויבות לומר משהו. כי אולי השתיקה גרועה יותר. לאורך השנים מאז שאיבדתי את איילת שלי, הבנתי שהרבה פעמים, מדובר על ניסיון של אנשים לנחם את עצמם. אם במקרה הם מנסים לחשוב מה היה קורה לו הם איבדו תינוק, או כאמור, לא יכולים להכיל את הכאב והצער, הם פשוט אומרים משהו שהם חושבים שינחם אותם, שיעביר את החוויה הקשה ממחשבותיהם.
המשפט האחרון מתוך הציטוט ״אמירה נפוצה נוספת- ״אתם צעירים ויכולים לעשות עוד תינוק״, מבטאת חוסר הבנה לכך שתינוק אחד לא יכול להחליף תינוק אחר, ומדגישה את היחס המבטל שיש מול חווית האובדן״, מבטאת מבחינתי את הקושי האמיתי במפגש של אישה שעברה לידה שקטה עם החברה:
בשביל למות, צריך קודם לחיות.
וזה אומר, שכדי להכיר במותה של איילת שלי, אנשים היו צריכים קודם להכיר בחייה. אבל היא חייתה אצלי ברחם, ובמונחים רפואיים אנחנו מדברים על ״עובר״. העובדה שזה היה בשבוע 37 ושלושה ימים לא משנה. כך היה השיח הרפואי סביבי: לא עברתי לידה שבסופה נולדה איילת, התינוקת שלי שמתה. בניירת השחרור שלי מבית החולים נכתב שבסיום הלידה נפלט עובר מת ממין נקבה.
כשהגעתי למיון יולדות ולא הצליחו לשמוע דופק במוניטור, הודיעו לי שאין דופק. לא אמרו לי שהתינוקת שלי מתה. זה אכן משתמע, אבל הסמנטיקה כאן חשובה. ואם זה השיח הרפואי, אין סיבה שהשיח בחברה שסביבנו תהיה שונה בהרבה. אם לא נולד, זה לא חי.
אנחנו חיים בחברה שמתקשה לייצר שיח סביב מוות. אנחנו, שעברנו לידה שקטה, מתקשות עוד יותר, כי מי רוצה לדבר על תינוקות מתים?
בחברה שכל כך מרוכזת סביב ילודה, הריון, פרו ורבו וכל שאר הדברים, שיח על תינוקת שמתה הוא בלתי אפשרי כמעט!
המודל המוצע מאפשר מרחב טיפולי בטוח עבור נשים שעברו לידה שקטה, והן מרגישות שהגיעו למקום בו הן יכולות לעבד את החוויה שעברו, על שלל הרגשות והקשיים שהן נתקלות בדרכן.
וזה בדיוק מה שאני מיישמת בקליניקה שלי, ומה שאני מדברת עליו בהרצאותיי בפני מטפלים ברפואה סינית ורפואה משלימה בכלל, הצעה לשיח אחר. שיח, שהמילים בו מכירות באובדן ומאפשרות למטופלות להרגיש הכל, לבכות הכל, לדבר הכל. אלו שישכילו לספק את המקום הזה עבור המטופלות ובני/בנות זוגן, יהיו בבחינת קרש הצלה עבור המטופלות שיוכלו שם להתחיל את מסע ההחלמה שלהן, או לחילופין להיות עוד חלק משמעותי ממסע ההחלמה שכבר התחיל.
לידה שקטה ביהדות
דרך הלידה השקטה נפגשתי עם הגישה ביהדות שאומרת שלא יושבים שבעה על איילת שלי (כי היא עובר, כאמור). אין שבעה, אין שלושים, אין יום שנה.
באופן אישי עניין השלושים ויום השנה, כמו גם ענייני הקבורה, לא מדברים אליי ממש ולא תופסים חשיבות בחיי ובמפגשים עם המוות שהיו לי טרם הלידה השקטה, למרות שאני חושבת שנקודות ציון אלו אינן מקריות. לעומתם, השבעה בעיניי משמעותית מאוד.
לאחר שחזרנו הביתה, קמנו יום אחד בבוקר, הסתכלנו בעלי ואני זו על זה ואמרנו שאנחנו מרגישים קצת אחרת. הסתכלתי ביומן וראיתי שעברו שבעה ימים מהלידה השקטה של איילת.
החוויה הזו שלי קצת אחרת מהמודל שד״ר ראובן-קרישפין מציעה, אבל הרעיון דומה וברור: צריך לתת מקום לאבל, לשכול, לכאב, לצער, לקושי, למשקולת האדירה הזו בלב שאינה נותנת מנוח ומקשה על הנשימה הרצופה והרגילה, המשקולת שלא באמת מאפשרת לנו לאכול כמו שצריך, שמפריעה את שנתנו ומבלגנת את חלומותינו.
בעניין זה, היהדות גאונית בעיניי. ההבנה ששבעה ימים מאפשרים עיבוד ראשוני, ושדואגים לנו ולא משאירים אותנו לבד, מדובר על הבנה עמוקה של נפש האדם, על בריאות נפש האדם.
ולכן, כשהשבעה מבוטלת, מתבטלים כל הדברים הנכונים והחשובים שנשים ובני/בנות זוגן לאחר לידה שקטה כל כך זקוקים להם. והנטייה להתבודד ולהסתגר כבר מתחילה כאן, בעיניי.
בהרצאה שהעברתי בנושא לידה שקטה לפני כחצי שנה נכח רב, שסיפר לי בעיניים נוצצות שיש אנשי דת ששואלים את ההורים אם ירצו לימול את בניהם שנולדו ללא רוח חיים. שלמרות שאין שבעה, אכן כן מתקיימים מנהגי ההתאספות ומתן העזרה להם הזוג זקוק לאחר אובדן שכזה. שוב, הוא הדגיש שיש גישות שונות, אך שמחתי לשמוע שזה קיים, כי להשאיר זוג שעבר לידה שקטה ללא התמיכה הזו היא לחלוטין מסר של ״תם ונשלם ועכשיו בואו נשכח״.
התרגשתי לקרוא את הרשימה החותמת את המאמר, מתוך ספרו של פרופ׳ יעקב רז ״כך שמעתי״. לא הכרתי את הספר עד קריאת מאמר זה, ומיד רשמתי לעצמי לרכוש את הספר.
הרשימה מדברת על אב שכול שמגיע אל הבודהה ומבקש לקבל נחמה מהבודהה. הנה החלקים שריגשו אותי ביותר (שיניתי מלשון זכר ללשון נקבה, אני מקווה שפרופ״ רז יסלח לי…):
״את מבקשת שלא לכאוב
להשתחרר מהאבל
ואת לא יכולה. כי זה מה שעכשיו
אין לך לאן ללכת
וככל שאת רוצה יותר
את סובל יותר
לא רק מן הכאב על מות הבן
אלא גם מכאב המשאלה להשתחרר מן הכאב
ומכאב כישלונה
כי את לא יכולה שלא להיות מה שאת עכשיו״
וציטוט נוסף:
״את רוצה בשמחת האהבה ולא בצער האהבה
אבל איך אפשר שמאל בלי ימין, גבוה בלי נמוך, נעורים בלי זקנה
כן בלי לא, יש בלי אין, פגישה בלי פרידה
מי שיקר לך, הוא משוש חייך, דאגה לחייו ואבל על מותו
אי אפשר אחרת״
אנחנו תמיד נעדיף להדחיק את הרגשות ״השלילים״, לדחוק בעצמנו ״לחזור לעמוד על הרגליים״, ונתפלא כל פעם מחדש איך אנחנו לא מצליחות להתקדם בתחומים שונים בחיינו.
אך אם לא נדע לתת מקום לצער, אבל, עצב, אובדן, כאב ולתת להם להיות, לא נוכל לחיות את חיינו כמו שאנחנו באמת רוצות. יש לתת לרגשות אלה את המקום המלא, ממש כפי שאנחנו מאפשרות מקום מלא לשמחה, צחוק, אהבה, תקווה.
פרופ׳ יעקב רז היטיב לסכם את הדברים. כשאנחנו מדברות על פוטנציאל של חיים, אנחנו אוטומטית נדבר גם על פוטנציאל של מוות (בין אם ניתן לזה מקום ובין אם לא). אי אפשר אחרת.
וד״ר ראובן-קרישפין מיטיבה עם מטופלותיה ובני/בנות זוגן ביצירת מודל המאפשר מרחב בטוח לזוגות שעברו לידה שקטה לעבד את החוויה ולאפשר לה לעבור אינטגרציה לחיים שלהם.
לקריאת המאמר של ד״ר חניתה ראובן-קרישפין לחצו כאן.
הגיעה השעה להציג קצת את האנפוקו, שיטת מגע יפנית שאינה מוכרת כמעט בקרב הציבור הרחב, והחלה לתפוס תאוצה בקרב הקהילה המקצועית.
הרבה שנים לפני הלידה השקטה עם איילת, עברתי טראומה מינית.
ב- 14.4.20 פירסמה 
קברים לתינוקות לאחר לידה שקטה.
לידה שקטה היא חוויה של אובדן.
אני עברתי לידה שקטה.
בפוסט שדן 
מעין רוגק ווסטלר, מטפלת ברפואה סינית, מקליטה את הפודקאסט ״נשים מדברות״, בו היא מראיינת נשים בנושאים שונים שמעשירים את כולנו.
.
נתקלתי במושגי הריון קשת וילדי קשת לראשונה במרץ 2019, כ- 8.5 שנים לאחר הלידה השקטה שעברתי עם איילת.