ארכיון תגיות עבור : יעל ארנסט

לידה שקטה

לדבר על לידה שקטה

לידה שקטהב- 6.9.2010, בשבוע 37 ו- 3 ימים להריון השני שלי, הרגשתי לא כל כך טוב ונחתי רוב היום. אחר הצהרים, לא הייתי בטוחה שהרגשתי תנועות של התינוקת שלי, לכן הלכתי להיבדק בבית היולדות.
לאחר ניסיונות של כמה אנשי מקצוע לראות דופק במוניטור, אמר לי רופא אחד מתוך שלושה שעמדו מולי ״אני מצטער, אבל אין דופק״.

או במילים אחרות: התינוקת שלך מתה בתוך הרחם שלך.

כשזה קרה לי, הרגשתי בודדה ולבד בחוויה שלי. הרגשתי שרק אני עברתי לידה שקטה בכל העולם.
כמובן שזה לא המצב: 6 לידות מכל 1,000 לידות בישראל מסתיימות בלידה שקטה. באוסטרליה המספרים כפולים.
אין סיכוי שאני לבד.

אנחנו רואות את זה עם טראומות אחרות.
כשקורה לנו משהו כל כך משמעותי ועמוק, אנחנו מרגישות (ומרגישים) שאנחנו היחידות שזה קרה להן.
על כך נוסיף את אלמנט השתיקה. באופן כללי, טראומות נוטות להיות נושא מושתק:
עדיף לא לדבר, לא לתת לזה מקום, לא להתייחס. להמשיך עם החיים. אין לנו מה לעשות, רק לחכות. צריך להרפות, לשחרר. לא להתעסק בזה, לא לנבור.
איך אומרים תמיד? ״הזמן יעשה את שלו״.
משפט מרגיז ושיקרי.

שתיקה רק מעמיקה את הטראומה.
הטראומה משגשגת היטב בחושך, ההזנה הקבועה היא כאמור שתיקה, והיא מתקיימת בתוכנו בבדידות.
לבד.
ללא התערבות אדם.

לא ברור מתי השתיקה הפכה להיות לחוק לא כתוב בכל הקשור לטראומות, אבל אם נסתכל על טראומות באופן כללי, השתיקה נמצאת שם כקוד מוסכם: קרה משהו, ואנחנו לא מדברות על זה.

לדבר על לידה שקטה

מה זה אומר ״לדבר על לידה שקטה״?
כיום ניתן למצוא הרבה סיפורי לידה שקטה ברשת כמעט בכל ערוצי המדיה החברתית: ביוטיוב ניתן למצוא נשים שיושבות מול המצלמה בחדר השינה, מגוללות את מה שקרה בלידה השקטה עצמה בבית היולדות. באינסטגרם סיפורי הלידה השקטה מסתובבים בינינו, עם תמונות של התינוקות שנולדו ללא רוח חיים. בפייסבוק יש לא מעט קבוצות בנושא, והרבה פעמים ניתן לראות בפיד שיתוף של פוסט, בו כותבת מישהי שהיא עברה לידה שקטה, ושם היא מפרטת את פרטי הלידה השקטה שעברה בבית היולדות.
המון כאב ודמעות עולים מכל אלה.

אבל לידה שקטה אינה מסתיימת בבית היולדות. היא רק מתחילה שם.
מבחינתי, לדבר על הלידה עצמה זה רק חלק אחד מתהליך ההחלמה והריפוי. הכותרת ״לידה שקטה״ כוללת בחובה גם את כל מה שקורה אחרי הלידה עצמה: המבטים של מכריי בסופר או ברחוב, הבכי, כאבי הפאנטום שעברתי בזרועותיי כי התינוקת שלי איילת איננה, השקט הרם שעטף את הבית ואת חיי כשחזרתי הביתה מבית היולדות, חוסר היכולת של החברה סביבי להכיל את הכאב והאובדן שאני חוויתי, החברה שמדרבנת להתגבר כבר על העניין, ומבטיחה שעוד מעט יהיה לי תינוק חדש, הרבה לפני שהכירה בקיומה ובמותה של איילת שלי. הקנאה והמרמור שחוויתי בכל פעם שראיתי מישהי עם 2 ילדים, או אישה בהריון, או אישה עם תינוקת שנולדה ממש בסמוך ללידה שלי. עצם ההתמודדות שלי עם קנאה ומרמור, רגשות חדשים מבחינתי שלא חוויתי לפני כן.
החוויה הזו לימדה אותי עצב עמוק ואמיתי מהו, מהמקום הכי עמוק שיכול להיות, הרחם שלי. כל אלה, ועוד דברים רבים נוספים שעברתי, הם חלק בלתי נפרד מ- ״לדבר על לידה שקטה״.
לדבר על העובדה שגם בן/בת הזוג איבדו תינוק/ת, וגם הם מתאבלים ועצובים ובוכים, גם זה נקרא ״לדבר על לידה שקטה״.

הזמן לא עושה את שלו. אנחנו עושות את שלנו.

הזמן מאפשר לנו את הזמן לכאוב, לעבור את התהליך שלנו. הזמן לא מעמעם או מטשטש, הרבה פעמים הוא מהווה תזכורת כואבת וחוזרת לכל מה שאיבדנו. פעמים אחרות הזמן פשוט עובר.
ואיפה אנחנו? פשוט זורמות עם הדקות והשניות?
אנחנו בוחרות איך לחיות את חיינו. אנחנו עוברות את התהליך כל פעם מגובה אחר של מדרגות הספירלה של החיים. ההחלטות שלנו, הבחירות שלנו, הן שמכריעות על חיינו.
אנחנו חזקות הרבה יותר ממה שהחברה מספרת לנו.
אנחנו חזקות הרבה יותר ממה שנדמה לנו.

במהלך 9 השנים שעברו מאז הלידה השקטה שלי, עברתי מלחמה פיזית ונפשית של לידה, פרידה והחלמה. הענקתי וחוויתי אהבה גדולה עם בעלי, הבן שלי ואנשים שעזרו לי בדרך. פחד לעבור עוד הריון, עוד לידה שקטה, עוד עצב. שמחה מעוד הריון, תנועות של מישהי חיה בתוכי שוב, שמחה על כל מה שיש לי. אובדן של תינוקת וחיים שלמים שלא יהיו לי איתה. תקווה שאשמח, שאחלים, שאצליח לקחת את החוויה הזו ולצקת לתוכה משמעות. כאב על שבכלל עברתי חוויה כל כך עצובה, שמישהי מתה אצלי ברחם. החלמה מהחוויה וכל שהיא מביאה איתה, להסתכל לחוויה הזו  בלבן של העין, ולהבין שזו עוד חוויה לפסיפס הזה שנקרא ״החיים של יעל״.
תשע שנים אחרי אני משתפת את הסיפור שלי עם אחרות (ואחרים) שעברו לידה שקטה ואובדן מתוך רצון להפסיק לשתוק את החוויה שעברתי ולהתחיל לדבר אותה, לעזור לאחרות לדעת שהן לא לבד וכדי שתדעו: יש תקווה אחרי לידה שקטה.

*הכתבה פורסמה גם באתר מאקו

לידה שקטה

ההשפעות של לידה שקטה על החיים שאחרי

לידה שקטההרבה נשים מתייחסות ללידה השקטה כנקודה של ״לפני ואחרי״, החיים שלפני הלידה השקטה והחיים שאחריה.
זה אינו המצב אצלי. זו בהחלט נקודה משמעותית בחיי, אבל אני לא חושבת שניהלתי את חיי אחרת לפני הלידה השקטה ואחריה.
אני חושבת שהסיבה לכך היא בעיקר העובדה שלפני הלידה השקטה שלי, נתקלתי במוות ואובדן מספר פעמים. סבא שלי נפטר באזור הצבא, סבתא שלי אחרי הצבא, והאובדנים המשמעותיים יותר בחיי, אובדן הוריי, הגיע בשלהי שנות ה- 20 לחיי. אמא שלי נפטרה באוקטובר 2001, כשהייתי בת 26 (וחצי)ֿ, ואבא שלי נפטר כשנתיים ושבעה חודשים אחרי אמא שלי.
אלו היו האובדנים שמבחינתי מחלקים את החיים שלי ל״לפני ואחרי״. בעיקר המוות של אמא שלי, שתפס אותי באמצע סערה בחיי והפך את הכל לקשה עוד יותר.

לידה שקטה לא הייתה הנקודה בה התהפכו לי החיים.
אבל זו הייתה החוויה שלימדה אותי עצב עמוק ומהותי מהו. עצב זו המילה שהכי מתאימה מבחינתי ללידה שקטה.
חוויות אחרות לימדו אותי על כעס גדול, על חמלה לילדה שהייתי שעברה את הטראומות והקשיים שעברה.
אבל לידה שקטה היא פשוט חוויה עצובה ביותר, בכל רובד אפשרי בנפש וגם בגוף.

אני תוהה לפעמים אם לידה שקטה השפיעה על ההורות שלי. האם אני אמא אחרת ממה שהייתי לאחר הלידה השקטה?
אני לא מתייחסת לתקופה הראשונה של ההתמודדות  והאבל, שם זה ברור שהדברים היו אחרים.
כדי לענות על השאלה הזו אני מרגישה שאני צריכה להסתכל על שאלה רחבה יותר:
האם הלידה השקטה שינתה אותי?

ההחלטה לחגוג
אני חושבת שהתשובה לכך היא שלמדתי דברים מסוימים מכל חווית הלידה השקטה, אבל אני לא חושבת שהיא שינתה אותי באופן מהותי.
נשים שעברו לידה שקטה מספרות הרבה פעמים שהן איבדו את התמימות, שכל שמחה מגיעה עם ספקות וחששות. לשמחתי, זה לא קרה לי.
אבל אחד הדברים שאני זוכרת שהיו בגדר החלטה מאוד ברורה בחיי לאחר הלידה השקטה הוא, ההחלטה לחגוג.
מאחר ואני חושבת שהכוח היחיד שיכול לעמוד אל מול המוות הוא החיים, ההחלטה לחגוג היא מבחינתי שוות ערך להחלטה לחיות. ולחיות טוב.
זה אומר לאהוב כמה שיותר, לשמוח כמה שיותר, ולקחת כל הזדמנות ולחגוג אותה כמה שאני יכולה וכמה שאני מרגישה שנכון לי.

הפעם הראשונה שהרגשתי שאני רוצה לחגוג אחרי הלידה השקטה עם איילת ב- 2010, הייתה יום הולדת 5 של שחר, שהגיע 4 חודשים לאחר הלידה השקטה.
נקבעה מראש חגיגה לכל ילדי הגן, והחלטתי שאני תופסת את ההזדמנות בשתי ידיים כדי לחגוג ולשמוח כמו שלא שמחתי כבר הרבה זמן. גיליתי באתר בייקרלה את נפלאות הקייק פופס, אבל האישה שמנהלת את האתר, אנג׳י, לקחה את זה כמה צעדים קדימה והכינה את מה שנקרא קאפקייק פופס.
עפתי על הקאפקייק פופס האלה.
עשיתי חזרות, קיבלתי משלוחים מחו״ל מחברה כדי לקבל חומרים שלא היו בארץ באותו זמן, מצאתי חלופות בהתאם לצורך… והעמדתי לתפארת יום ההולדת של שחר כ- 40 קאפקייק פופס, כל אחד נוצר בעבודת יד שלי.
בדיעבד הבנתי שמדובר פה לחלוטין על ריפוי בעיסוק. ההרפתקאה הזו עזרה לי לעבור שלב בתהליך העיבוד של חווית הלידה השקטה שלי, והכניסה שמחה גדולה לחיים שלי, בזמן שבאמת הייתי זקוקה לה.

אני בוחרת לחיות באור
ההחלטה לחגוג השתנתה במהלך השנים ברצון ובצורך לשמוח.
מאוד קל לשמח אותי באופן כללי, אבל אני מרגישה שהצורך לשמוח גדל ושורשיו של הצורך הזה מצויים בהחלטה ההיא, לחגוג.
ההחלטה לחגוג, כאמור, היא חלק בלתי נפרד מהבחירה לחיות.
אלן קאמינג, שהוא ההשראה וההשפעה הגדולה ביותר שלי לכתיבה ודברור נושא הלידה השקטה (ובכלל מהווה השראה להרבה דברים בחיי), אמר באחד מאלפי הראיונות שלו (כן, צפיתי בחלק ניכר מאלפי הראיונות האלה):

"I have both darkness and light inside me. I choose to be in the light״

״יש בי חושך וגם אור״ הוא אומר ומוסיף: ״אני בוחר לחיות באור״.

זו בחירה, זו החלטה. ויש תקופות בחיים שקמתי וכל יום בחרתי בזה מחדש באופן מודע. בתקופות אחרות הבחירה פשוט נעשית כרפלקס.
אני באמת חושבת שזו בחירה, וברגע שהבנתי את זה, ידעתי מה אני צריכה לעשות, ידעתי שאני צריכה עזרה וביקשתי אותה. ידעתי מה הפעולות שאני צריכה לעשות כדי כל יום להתקדם עוד צעד אחד, קטן ככל שיהיה, לעבר החיים שאני רוצה שיהיו לי.

אני לא ״המשכתי הלאה״ מהלידה השקטה. זה לא ״היה ונגמר״.
החוויה הזו ממשיכה יחד איתי, לאחר עיבוד, ריפוי והחלמה. היא עברה אינטגרציה ונטמעה כחלק בלתי נפרד מהחיים שלי, כמו כל חוויה אחרת.
אני ממשיכה להתמודד איתה, כל פעם אחרת. היא חלק מהחבילה שלי.

תמונה: סטודיו התחלות, שמרית הלל

It's A Boy- סרט קצר בנושא לידה שקטה

It's A Boyבאחד הפוסטים שלי בכובע השני שלי, אתר סינית, מישהי תייגה את לימור ברק.
לימור ברק היא תסריטאית, אשת תוכן (שמים לב לזה מיד, יש לה יכולת מעוררת קנאה בבחירת המילים הנכונות והמדויקות ביותר).
שמחתי להכיר.
אבל זה לא נגמר שם.
היא שלחה לי טריילר לסרט קצר, ושאלה אותי ״מה הבנת מזה?״

הסרט It's A Boy מבוסס על סיפור אמיתי בו אישה מתבשרת, במהלך ההריון, שבנה אובחן עם תסמונת. מאותו רגע, האישה תיעדה את כל מה שהתרחש בטוויטר, עד ללידה השקטה שעברה, כולל. לימור עקבה אחר האישה הזו, ואף ראיינה אותה (בראיון שלא פורסם בסופו של דבר), והסיפור ריתק אותה עד לכדי יצירת סרט קצר, שמספק הרבה חומר מחשבה על התמודדות זוגית עם לידה שקטה לצד התמודדות של כל אחת ואחד עם המצב והחוויה.

מחשבות על מקומם של בני/בנות הזוג בלידה שקטה, עד כמה החברה בה אנחנו חיות מאפשרת לבני זוג להתאבל על אובדן הריון, על אובדן תינוק בלידה שקטה, ומילא מאפשרת- עד כמה היא מכירה בכלל במקומו של הגבר בכל הקשור להריון ולידה.

מחשבות על עידן המדיה החברתית בו אנחנו חיות, שהרבה פעמים שיתוף של זרים שמעולם לא פגשנו קל לנו פי כמה מאשר שיתוף של אנשים שקרובים אלינו ומכירים אותנו אינסייד אאוט.

תהיות על ההשתבללות האוטומטית לאחר לידה שקטה, ועד כמה ניתן לפעמים להישאב למקום הזה, פשוט כי זה הרבה יותר קל מאשר לבקש עזרה, ולקבל אותה.

עידן המדיה החברתית מאפשר לנו לשבור שתיקה על נושא כמו לידה שקטה. חשוב לזכור תמיד במקביל למצוא את העזרה (מחוץ למסף) שאנחנו זקוקות לה כדי להחלים.

אני מקווה לעדכן כאן כשהסרט יצא.

קרדיטים:
נעמה אמית – יונית
אמנון פישר – ארי
נינה קוטלר – רות
הילה גונן – מירב
אלדד בוגנים- במאי
אלון גרגו- צלם
שרון שוחט – עורכת
עידן פלג – מוזיקה מקורית
תמיר צבי – מפיק
זיו סנעטי מרקובצקי – תסריטאית, מפיקה
לימור ברק – תסריטאית, מפיקה

 

טריילר HEB-SUB 2019 ITS A BOY from limor barak on Vimeo.

 

 

הריון אחרי לידה שקטה

הריון אחרי לידה שקטה – 5 טיפים שיוכלו לעזור לך

ההריון שאחרי לידה שקטהנשאלתי לא מעט לגבי הריון אחרי לידה שקטה.
אתחיל מלומר שלכל אחת הקצב שלה, וכל אחת בוחרת לעצמה על פי שיקוליה. זו החלטה מורכבת ואמיצה (לא משנה מהי ההחלטה), והשותפים הטבעיים פה, לדעתי, הם בן או בת הזוג.

מתי אפשר להיכנס להריון אחרי לידה שקטה

פעמים רבות נשאל בכלל מתי אפשר להיכנס להריון לאחר לידה שקטה.
לשאלה הזו אין תשובה אחת, כי אין סיבה אחת בלבד ללידה שקטה. ולכן כדאי לדעת מדוע התרחשה הלידה השקטה, ולהבין אם יש לסיבה זו השפעה כלשהי על תזמון ההריון שאחרי.

אני נכנסתי להריון 4 חודשים אחרי איילת. זה הרגיש לי ולבעלי נכון. הגעתי להריון הזה לאחר טיפול פסיכולוגי בן שלושה חודשים אצל הפסיכולוג האהוב עליי, כלומר מבחינתי הגעתי לאחר תהליך עיבוד בסיסי של החוויה שעברתי. ידעתי שאני עומדת על בסיס איתן, גם אם אלך כמה צעדים אחורה, לא אתמוטט.

יחד עם זאת, היו לא מעט פחדים, חרדות וחששות.
אני כר פורה לחרדות. נדמה לי שלאחרונה החרדות קצת נחות להן, אבל לאורך חיי אני זוכרת לא מעט חרדות. וזה בסדר, למדתי לחיות איתן.
אבל בהריון שאחרי איילת, היו הרבה חרדות ופחדים, ודי בצדק אם תשאלו אותי. איך לא יהיו?
הבנתי די מהר שצריך לעבור את ההריון הזה בצורה אחרת ממה שעברתי אותו עם שחר ואיילת.

הריון אחרי לידה שקטה- בשבחה של הגישה הפרקטית

הרבה פעמים נמצא את עצמנו שטות בסחף התחושות והרגשות שלנו.
הזרם של הרגשות הוא כל כך חזק, ואחרי לידה שקטה, זה הזרם שנותן את הטון.
העניין הוא, שלשוט בזרם הרגש הרבה פעמים יוביל לחשיבת יתר, חוסר יכולת להחליט החלטות נכונות, חרדות, פחדים ועוד ועוד.
לכן חשוב, בעיניי, לגייס את הגישה הפרקטית שיש בנו, לטובת הגדלת הסיכויים שנוכל להעביר הריון מוצלח לאחר לידה שקטה- עד כמה שאפשר.

מתוך ההבנה הזו, עשינו חושבים. מה חשוב לנו?
ידעתי שאני רוצה גינקולוג או גינקולוגית שיוכלו לנווט את ההריון באופן שיעניק לי בטחון ושקט נפשי. התחלתי עם גינקולוגית שקיבלתי עליה המלצה חמה ממישהו שאני מאוד סומכת עליו, אבל מהר מאוד הבנתי שאני לא סומכת עליה בכלל. הרגשתי שהיא נסחפת אחרי כל אפשרות שמישהו מעלה, מה שמכניס אותי ליותר מדי בדיקות וחרדות וזה הרגיש לי לא מתאים בכלל.

בהריון עם שחר הייתי בקופת חולים מכבי, ושם פגשתי את ד״ר עמוס בר. שמעתי עליו לא מעט ביקורת, ושמעתי עליו לא מעט תשבוחות.
אני פגשתי רופא סופר מקצועי, שקול, עם חוש הומור (נקודה חשובה מבחינתי), שאפשר לדבר איתו.
לאחר הלידה של שחר עברתי לקופת חולים כללית, והחלפתי גינקולוג. לא נורא, מצאתי עוד מישהו מוצלח. ד״ר אייל דקל שמו.
לאחר הלידה של איילת, התייעצנו עם ד״ר קופרמינץ, שבשל ערך אחד גבולי בתוצאות בדיקות הדם שהבאתי איתי, רצה שאתחיל לקחת קלקסן על בסיס יומי. זה מאוד מאוד הפתיע אותי! מאיפה זה הגיע??
ובכל זאת, ד״ר קופרמינץ התעקש.
ואני הרגשתי עם זה סופר לא נוח.
אז הלכנו לחוות דעת שניה, אל ד״ר בר.
הוא הסתכל על הבדיקות, התבונן בי, והתחיל לדבר. ובעוד הוא מדבר, אני נרגעת.
המסקנה ברורה. ד״ר בר ילווה אותי את ההריון השלישי שלי.
במקביל המשכתי ללכת לד״ר דקל בקופת חולים כללית. הרגשתי שאני בין 4 ידיים טובות, מכוסה מכל עבר, כבר תחושה שעשיתי משהו טוב (ואגב, לא היה צורך בקלקסן).

בנוסף, כאשר הרגשתי צורך, פניתי לשיחה קצרה עם הפסיכולוג האהוב עליי.
כשרציתי, שילבתי טיפול ברפואה סינית.
אני מאמינה גדולה בשילוב של שיטות טיפול שונות ביחד, אין שום סיבה שלא נהנה מכל היתרונות שיש לכל שיטה להעניק לי.

וחשוב לא פחות- תמיכה יומיומית מהאנשים הקרובים אליי.
בעלי הוא החבר הכי טוב שלי, שותף מלא ככל שהוא יכול, תומך, ותמיד קשוב.
לאחרות אלו יכולות להיות חברות קרובות, משפחה קרובה. איך שלא יהיה, התמיכה היא חשובה מאוד.

אחד הדברים שעשיתי יחד עם בעלי היה תיעוד.
כאמור, אני בחורה עם נטיה לחרדה, וידעתי שאצטרך למצוא דרך להתמודד איתה ביום-יום, ולא לתת לה להשתלט על המצב יותר מדי. ולכן, מאוד מהר עלינו, בעלי ואני, על דרך יעילה מאוד:
רישום.

כל יום הייתי רושמת את הדברים שידעתי שבאיזה שהוא שלב, אני יכולה פתאום לחשוש שלא עשיתי מספיק או לא עשיתי טוב.
אז רשמתי. רשמתי כמה שתיתי, מה אכלתי, ובכל הקשור לתנועות, רשמתי בדיוק מתי הרגשתי תנועות.
בעלי היה בעבודה, אני בשלי, והגוגל צ׳אט היה פתוח וכל פעם שהרגשתי תנועות כתבתי ״זזה״. או ״הרגשתי תנועות״.

אני לא יכולה לספר לך כמה פעמים נבהלתי באיזה אחר צהרים שלא הרגשתי מספיק תנועות לאורך היום, וזה היה בדיוק הזמן עבור בעלי לפתוח את המחשב, ולשלוף משם תיעוד של תנועות עובר לפי שעות.
הרבה פעמים זה עבד כמו קסם. היו גם פעמים שאמרתי ״תודה, אבל אני הולכת להיבדק ליתר בטחון״.
וגם זה בסדר. אבל הפעמים האלו לא היו רבות כל כך כמו שניתן לחשוב על הריון לאחר לידה שקטה.

אני יודעת, יש שיגידו שזה over.
זה לא באמת שינה לי, וגם היום זה לא משנה לי. אם זה עוזר לי, מרגיע חרדה וזה נותן לי שקט- אני בעניין.

אסטרטגית יום ביומו

אחד הדברים החשובים ביותר שעשיתי היה ליישם את אסטרטגית יום ביומו.
תקשיבו. 9 חודשים זה ים זמן. 40 שבועות זה המון שבועות! כמה סטרס יכול להיכנס בתקופת הזמן הזו?! אין סוף!
ולכן, מבחינתי הדרך היחידה שאיפשרה לי נקודות שפויות לאורך ההריון הזה שלי, היא להתחיל לפרק את תקופת הזמן המופרכת הזו לפרקי זמן קצרים הרבה יותר.
פירקתי הכל לימים. לא הסתכלתי קדימה, לעתים הסתכלתי אחורה- אבל רק לשם פרגון עצמי, שאני עושה עבודה טובה במסגרת אסטרטגית יום ביומו. הזמן היחידי שעמד לנגד עיניי היה היום הנוכחי. היום הזה.
לא הסתכלתי על שבועות אחרים. לא הסתכלתי על שבוע 37. לא התעניינתי מה קורה מחרתיים. מדי פעם הייתי קופצת קדימה כדי לקבוע כל מיני תאריכים ובדיקות, אבל חוץ מזה- כלום.
אוקיי, אני יודעת, זה קשה ולא פשוט. אני מסכימה.
אבל זה ניתן לעשיה, לצורך העניין יש לגייס  וכאשר זה מיושם, זה מרגיע מאוד.

אז בואי נסכם 4 טיפים:
* אסטרטגית יום ביומו– קחי את תקופה ההריון והשתדלי לפרק אותה ליחידות זמן, או במילים אחרות- קחי את זה יום ביומו.
כל יום עומד בפני עצמו. מה שנעשה היום לא מכתיב את מחר ולא הוחלט אתמול. התרכזי בכל מה שעומד כאן ועכשיו מולך ולא במה שיכול להיות ובמה שהיה
* רשת טיפולית– הקיפי עצמך בנשות ואנשי מקצוע שאת סומכת עליהם, איתם תרגישי שאת בידיים טובות. אלו יכולים להיות שניים מאותו תחום, ויכולים להשתלב פה גישות שונות יחד.
* תמיכה יומיומית ממשפחה וחברות וחברים
* רישום קפדני בזמן אמת לשם הרגעה בעת הצורך

רגע, אבל איך היה ההריון?
תקופת ההריון שלאחר לידה שקטה הייתה טובה. היו לי נקודות בזמן שאיבדתי את זה, את הכל, אבל למדתי גם להעריך דברים קטנים שעשו אותי שמחה וגרמו לי לצחוק, כמו למשל תנועות מוזרות שנגה עשתה כשעוד הייתה ברחם שלי, כמו מין תנועות גלים שנראו כך מבחוץ.
אני לא חושבת שההריון יכול להיות חופשי מכל לחץ ופחד. אבל זו יכולה להיות חוויה חיובית. אני מרגישה שההריון לאחר הלידה השקטה הייתה לי חוויה חיובית טובה.

מחשבות בנושא שליטה- טיפ 5
ועכשיו אני רוצה להגיד משהו ברזולוציה רחבה יותר.
אני יכולה להיערך כמה שאני רק רוצה
אני יכולה להיות עם שלושה גינקולוגים, שלושה נוספים בכוננות, מחוברת למוניטור 24/7, עם אחות צמודה, בשמירת הריון משבוע 5…
ועדיין.
אני לא יכולה לשלוט בכל.
למעשה, יש לי שליטה על חלק קטן מאוד בכל הסיפור.
בהריון שלאחר לידה שקטה כמו בחיים שאחרי טראומה. אין לי אפשרות לשלוט בדברים, ויכול להיות שיקרה משהו רע.
אבל באותה מידה בדיוק, יכול להיות שהכל יהיה בסדר, כן?

אז אני יכולה להיערך כמה שאני רק רוצה. ואני יכולה לחשוב על הרבה מאוד דברים. עדיין אני צריכה להכיר בעובדה שאני לא יכולה לשלוט על הכל.
אני פשוט לא יכולה.
זה לא משהו שייאמר לגנותי. פשוט כך עובד העולם.

אני יכולה להימנע מכל הריון נוסף. זו דרך אחת לבחור בה.
דרך נוספת לבחור בה היא להיכנס להריון, ולעבור אותו עם חרדה ופחד אינסופיים ששולטים במצב ביד רמה.
אפשרות נוספת היא להיכנס להריון, לעשות את מה שאני יכולה, ובמקביל גם לקבל את העובדה שאני לא יכולה לשלוט במצב באופן מוחלט.
אני זוכרת שהרגשתי באיזה שהוא שלב, שאני לא נהנית מההריון, שאני כל כך שקועה בפחד וחששות, שלא התאפשר לי להנות מהתנועות שהרגשתי שוב בתוכי.
נכון, הייתי במצטבר כשנה וחצי בהריון והרגשתי פילה אדירה ממש. כמה כבר אפשר להנות במצב הזה?!

אבל יש משהו לא הוגן בלא לתת להריון הזה את המקום הראוי לו, שהרי הוא עומד בזכות עצמו ולא רק ביחס להריון הקודם, שהסתיים בצורה רעה ביותר.
האם העובדה שמיליון דברים יכולים להשתבש היא סיבה מספיק טובה לא לנסות שוב? האם זו סיבה מספיק טובה לתת אור *רק* לדברים שיכולים להשתבש, ולא להסתכל גם על הדברים הטובים שההריון הזה מביא איתו? האם ההריון הזה הוא *אך ורק* בבחינת להחליף ולתקן את ההריון הקודם שהסתיים בצורה גרועה כל כך?

אז אני יכולה להעסיק את עצמי באינסוף פרויקטים, לראות סרטים וסדרות בבינג׳ נפלא, להערים על עצמי עבודה שתעסיק את מוחי רבות, לקרוא, לתרגל פילאטיס…
אבל תמיד יגיעו הרגעים האלו שהפחד יכה. זה קורה בדרך כלל כשאנחנו עייפות ובדיוק אנחנו מרגישות שאנחנו לא הדבר הכי מופלא עלי אדמות.
תמיד יהיו את הרגעים האלו, שהחרדה תשתלט ונפשנו לא תדע איך להירגע.

אני מציעה לתת לזה להיות קצת, ואז לנשום ולהבין שזה חלק מהחבילה שלנו.
אפשר לספור תנועות בשבועות רלבנטים, אפשר לדבר עם בן/בת הזוג כדי להעביר את הרגעים האלו ביחד ולא לבד.
אפשר לפתוח טלויזיה ולתת לסדרה או סרט כלשהם לשטוף כל חלקה טובה במוח הנטרף שלנו.
כל דבר שעוזר לנו לעבור את הרגעים הקשים האלו.

כן, כן. אני שומעת את הסקפטיות.
נכון, עבר זמן מאז שהייתי בהריון שאחרי לידה שקטה, מה אני כבר זוכרת?
אל תדאגו, אני זוכרת היטב.

ועדיין, אני חושבת ששילוב בין ההבנה שאין לי שליטה על הכל גם כאשר הגוף שלי מעורב, לבין היערכות לדברים שאני יכולה לחשוב עליהם ויכולה לשלוט בהם, יוכל להיות המתכון הנכון כדי לעבור את ההריון הזה כמה שיותר שפויה.

למידע אודות תהליך טיפולי איתי אחרי לידה שקטה, או אובדן הריון, לחצי על הקישור המצורף: טיפול עם יעל ארנסט.

לידה שקטה ואחריה- הפלייליסט

לידה שקטה ואחריה- הפלייליסט

לידה שקטה ואחריה- הפלייליסטמוסיקה היא חלק בלתי נפרד מחיי.
כל חוויה, כל תקופה בחיי מנוקדת בשירים ויצירות של אומנים ואומניות שאני אוהבת ומעריכה.
בחוד החנית תעמוד לנצח להקת קווין. זו הלהקה האהובה עליי מגיל מאוד צעיר, ושירי הלהקה מלווים אותי לאורך חיי ומהווים השראה גדולה עבורי.
אך רבים וטובים נוספים עומדים שם לצידי.
גם אחרי לידה שקטה.

עברתי קצת על פלייליסטים בספוטיפיי סביב לידה שקטה, ושוב גיליתי שהדיבור על הנושא סובב סביב שימור מסוים של האובדן, של הקושי, של העצב. ועם מוסיקה זה צורם לי יותר, כי למוסיקה היכולת לרומם את הנפש.
למה לא להיעזר בה?

אז יצרתי לי רשימת השמעה (פלייליסט) משלי, שמתייחסת לאובדן ונותנת לו מקום, כי זה הדבר הנכון. בו זמנית, יש מקום בפלייליסט גם לתקווה ולכוח שטמון בכל אחת מאיתנו, שמובילים אותנו להמשך חיינו.
כן, אני חושבת שהשלב הראשוני הוא אבל ועיבוד האובדן. אבל מניסיוני, אני חושבת שניצני תקווה מבצבצים יותר מהר ממה שנדמה לנו, ויש לתת את הכבוד והמקום שמגיע להם.
לכן יש שני סוגי שירים בפלייליסט שלי:
אלו שמחברים אותי אל האובדן שחוויתי, ואלו שמחברים אותי אל הכוח ואל התקווה שהולכים איתי.
כך אפשר למצוא שירים של קווין כמובן לצד שירים של אמנדה פאלמר (שהוציאה אלבום מושלם במרץ 2019 שעוסק בין השאר בהפלה שהיא עצמה עברה. האלבום הזה ליווה את הכתיבה של סיפור הלידה השקטה שלי לאתר, ומבחינתי מהווה פסקול של הסיפור שלי)ֿ, הקיור, רג׳ינה ספקטור, הסמית׳ס, סינדי לאופר ועוד מצוינים ומעולים.

אתן מוזמנות לשמוע כאן בפלייר המצורף, וגם לעקוב אחר הפלייליסט בלחיצה כאן ואם יש שיר שלדעתכן יוכל להתאים כיתבו לי מהו כדי שאוכל לשמוע (ואולי גם לצרף אותו לפלייליסט).

 

הרצאות למטפלות ומטפלים בנושא לידה שקטה

הרצאות למטפלות ומטפלים בנושא לידה שקטה

הרצאות למטפלות ומטפלים בנושא לידה שקטהאחרי שכתבתי את סיפור הלידה השקטה שלי, הרגשתי שהשלב הבא הוא להתחיל לדבר את כל הדברים שיש לי לומר.
יש לי הרבה מה לומר.

לא כל כך ידעתי איך מתחילים עם הרצאות. צריך לחבר הרצאה כמובן, אבל איך מגיעים לקבוע הרצאות? כן, לפעמים קורה לי שאני קצת קלולס.
ואז קיבלתי מייל שיש כנס של האגודה הישראלית לריפוי סיני מסורתי, בנושא רפואת נשים.
מעניין.

מיד יצרתי קשר עם חבר וועד האגודה שאחראי על הכנס, עידן שמו, וגוללתי בפניו את סיפורי וסיכמתי ב- ״תשמע, עידן, אני ממש רוצה לבוא ולדבר על לידה שקטה בפני מטפלים ברפואה סינית״.
עידן אמר לי שזה נשמע רעיון מעולה, ושהוא ידבר עם חברי הוועד.
למחרת קיבלתי הודעה: ״את בפנים״.

וכך נולדה ההרצאה הראשונה שהעברתי בנושא לידה שקטה.

לידה שקטה ומטפלות ומטפלים ברפואה סינית

זו הרצאה שהיא גם שיחה בין יעל ססלוב-שני ולביני. יעל ססלוב-שני, מעבר לזה שהיא חברת נפשי ואהובת לבי, היא מטפלת מחוננת ברפואה סינית לדעתי כבר יותר מעשרים שנה.
יעל היא מהראשונות שהתמקדו בגינקולוגיה סינית בארץ, ומהמורות המובילות בתחום. ומאחר וכל זה לא מספיק, היא ליוותה אותי בהריון עם איילת, והגיעה לעזור לי לזרז את הלידה השקטה.
אין שותפה טבעית יותר לשיחה שכזו.

האם יש משהו מיוחד שהרפואה הסינית יכולה להציע לנשים שעברו לידה שקטה?
באופן כללי, אני חושבת שהרפואה הסינית היא בעלת יכולות עדינות להגיע ולגעת במקומות עמוקים, אם באמצעות מגע ואם באמצעות מחטי הדיקור.
אבל אני חושבת שבמקרה של לידה שקטה (ובכלל, במקרים של טראומה ופוסט-טראומה), עיקר הטיפול יהיה המפגש שבין המטפלת למטופלת, והשיח שבו תבחר המטפלת (או המטפל) במפגש עם אישה שלידה שקטה בעברה. המקום שהמטפל/ת יאפשרו למטופלות לעבור לפחות חלק מהתהליך שהן זקוקות כדי לעבד את החוויה העצובה, הוא שיקבע את טיב הטיפול.

יעל ואני הבנו מהר מאוד, שהשיח הקיים כיום (בהנחה והוא קיים) סביב לידה שקטה הוא מגביל ועושה עוול עם האישה שעברה לידה שקטה. איכשהו, הרפלקס הוא שתיקה, ואימרות מוזרות כגון ״לא באמת הכרת את העובר״, או ״לא נורא, עוד מעט תהיי בהריון עם תינוק חדש״ נשמעות לא מעט סביב נשים שעברו לידה שקטה, ועוד כל מיני וריאציות של האימרות האלה.
אפשר להתייחס למשפטים האלה בציניות רבה (אני עושה את זה לא מעט), אפשר להגיב בהומור שחור ואפשר להגיב בכעס. אבל יותר חשובה כאן ההבנה, שהמשפטים האלו מוסיפים כאב על כאב. אלו משפטים שמבטלים לחלוטין את האובדן, את קיומו של תינוק ברחם אימו, ומבטלים את כל תחושותיה של האם שנותרה ללא תינוק.
במקרה שלי, איילת חייתה בתוכי ואיתי במשך 37 שבועות ו- 3 ימים. והודיעו לי שהיא מתה.
ודבר בסיסי אחד ברור: בשביל למות, צריך קודם לחיות.

הצעה לשיח טיפולי חדש

אישה שעברה לידה שקטה איבדה תינוק. התינוק היה חי ברחמה, וגם נפטר שם.
האישה הזו חוותה אובדן עמוק מאוד.
השיח בחדר הטיפולים צריך להיות מותאם לחוויה הזו. השיח צריך להכיר בעובדה שיש אמא ללא תינוק, שעברה (או עוברת) תהליך של אבל, עיבוד האובדן.
איך עושים את זה?
באמצעות השאלות הנשאלות, המילים הנבחרות, והמשפטים שנאמרים (וגם אלו שנשארים מחוץ לשיח).
כאמור, השתיקה והמשפטים למיניהם מותירים את הנשים שעברו לידה שקטה בבדידות, ובתחושה שמשהו לא בסדר עם הבכי והאבל שהן חוות.
השיח המוצע מאפשר את המרחב להרגיש את כל קשת הרגשות שהן מרגישות.
כשהשיח הזה מתאפשר, הטיפול הוא שלם והנכון ביותר.

רגע, איך הייתה ההרצאה??

וואו. כל כך התרגשתי, אבל הרגשתי שאני בדיוק במקום הנכון ועושה את הדבר הנכון.
לספר ולשתף את הסיפור האישי שלי היא זכות אחת.
לעזור למטפלות ומטפלים להעניק את הטיפול הנכון למטופלות שעברו לידה שקטה היא זכות נוספת וחשובה לא פחות.

ומה הלאה

ומה הלאה?

ומה הלאההאבל הסתיים, הדמעות התייבשו ומבקרות רק לפעמים. הכאב השתנה. החיוכים והצחוק מגיעים בתדירות גבוהה יותר, ופתאום עבר יום בלי לחשוב על איילת שאבדה לי.
ומה עכשיו?
נדמה לי, שזה השלב שנקרא בעממית ״ממשיכה הלאה״.

אני לא אוהבת את המשפט הזה.
אבל אני חושבת שהכוונה היא, לפחות בעיניי, שהתהליך והעיבוד הראשוניים הסתיימו, והחוויה הזו מתחילה לעבור מהפרונט, לאזור האחורי בחיי.
זה לא קורה בשניה. זה לוקח קצת זמן. והזמן לא מרפא. הוא לא ״עושה את שלו״. זמן רק מאפשר לנו את הזמן להתרגל למצב החדש. במקרה שלי- להתרגל לעובדה שעברתי לידה שקטה.
שאיילת, התינוקת שלי, איננה.

וזה תהליך, וגם כמעט 9 שנים אחרי, אני מרגישה בשלב כלשהו בתהליך. כי ככה זה בחיים לא?
אנחנו סך כל החוויות שעברנו בחיים, ומתמודדות (ומתמודדים) עם הדברים הגדולים והמשמעותיים שעברנו על בסיס קבוע. לאחר זמן הם הופכים להיות חלק מהחבילה שלנו, בשאיפה שלא יקבעו לנו את סדר היום, שההחלטות שלנו יגיעו מהמקומות החזקים שלנו, ולא מפחד שנובע מטראומה כזו או אחרת.

בתור בוגרת טיפול פסיכולוגי מוצלח ממש, אני מרגישה בטוחה לומר, שהרעיון של ריפוי מטראומה הוא השלמה עם הטראומה, הבנתה.
כמו מין שיחות שלום: ללא תנאים מקדימים, עם שחרור בני ערובה לאלתר (אנחנו, כן?), פשוט שלום. שלום וקבלה. קבלה והכרה- כן זה קרה לי. כן, זה לפעמים עוד כואב.
זה חלק מהחיים שלי. החיים הם מנעד של חוויות ורגשות, לא רק רצף של טוב או רק רצף של כאב.
כל החוויות האלו משתלבות יחד לדבר הזה שנקרא ״חיים״, על חלק מהדברים אחשוב עליהם בשמחה, ועל אחרים באהבה, או בגעגוע…

איך הגעתי למצב הזה?
אני נעזרתי בטיפול פסיכולוגי, דיברתי על הפחדים ועל הכאב ועל השמחות עם בעלי ואנשים קרובים, וכך אני ממשיכה לעשות. אז אני כבר לא בטיפול, אבל כל כמה זמן אני בודקת את עצמי, וכשאני מרגישה שאני צריכה עזרה, אני מבקשת אותה ונעזרת בה.

כל שלב בתהליך זה מביא הבנה עמוקה יותר, השלמה נרחבת יותר, ואני רוצה גם להוסיף- אני לא ממשיכה לחשוב על האובדנים שעברתי בחיים כל יום.
יש ימים שאני לא חושבת על איילת או על הוריי שנפטרו.
ואני רוצה לומר- ובזאת אסיים- שזה מרגיש לי ממש בסדר.

לידה שקטה

למה אני מדברת על לידה שקטה?

לידה שקטהפוסט ראשון בבלוג חדש. על מה אני אכתוב, על מה אני אכתוב… אוקיי, אולי הכי כדאי להתחיל עם תשובה לשאלה- למה אני מדברת על לידה שקטה.
הסיבה הכי ראשונית ופשוטה מבחינתי היא, כי אני רוצה.
אני רוצה לדבר על לידה שקטה כי אני חושבת שזה נושא ששותקים אותו הרבה יותר ממה שמדברים אותו.  אני לא חושבת שזה מתוך רוע, חלילה. ממש לא.
אני חושבת שלידה שקטה זה נושא שקשה לאנשים לשמוע עליו. יש הרבה כאב, עולם שלם נצבע בעצב, ועצם המחשבה שהריון יכול להיגמר במוות של התינוק שלנו היא קשה להכלה.
אבל המציאות, כמו המציאות, מעמתת אותנו לפעמים גם עם מחשבות קשות להכלה.
והחיים, כמו המציאות, לפעמים גורמים לנו לעבור דברים קשים כמו לידה שקטה.
מסקנה: החיים לפעמים מחורבנים.

אבל זו אינה סיבה להמשיך לשתוק. בעיניי, צריך להפוך את החוקים ולדבר על הדברים האלה שכל השנים אמרו לנו שאסור להנכיח: הקשיים, הטראומות, הבדידות, הכעס, העצב…
אם נדבר על זה יותר, אולי לא יהיה לנו כל כך קשה, אולי יהיה טיפה פחות קשה. אם נדבר על זה יותר, נוכל אולי לעזור לאחרים שעוברים דברים דומים. אם נדבר על זה, אולי לא נרגיש בדידות קשה כל כך.
כן, אני לא חובבת שתיקה שמחביאה רגשות, ובטח שאני לא אוהבת אותה סביב טראומה.

וההבנה הזו מביאה אותי לסיבה השניה: אני מרגישה שאני רוצה שמהאובדן תצמח משמעות.
אני לא יודעת למה דווקא אני הייתי צריכה לעבור לידה שקטה. אני לא יודעת למה הייתי צריכה לעבור הריון בן 37 שבועות + 3 ימים, את כל הבדיקות, את כל הסקירות, את כל חוסר השינה בגלל חוסר הנוחות, את כל מה שהריון מביא איתו, וכל זה בשביל…. מה?
למה הייתי צריכה לאבד תינוקת?
אין תשובה אחת לדבר הזה. וכמו עם הרבה דברים אחרים בחיים, זה נתון לבחירה ולפרשנות.
אני רוצה לתת את התשובה  לשאלה ״בשביל מה״.

כי אם תהיה לזה משמעות שאני יכולה להתחבר אליה, ארגיש קצת יותר שלמה עם החוויה הזו. אוכל להבין אולי למה דווקא אני. 6 לידות מכל 100 לידות מסתיימות בלידה שקטה, זו הסטטיסטיקה בארץ. למה דווקא אני הייתי צריכה ליפול בסטטיסטיקה הזו?
עכשיו שאני כותבת את השורות האלה, אני מבינה כמה אני צריכה שתהיה לחוויה הזו משמעות.
אז אני מתחילה לדבר על זה.