האבל הסתיים, הדמעות התייבשו ומבקרות רק לפעמים. הכאב השתנה. החיוכים והצחוק מגיעים בתדירות גבוהה יותר, ופתאום עבר יום בלי לחשוב על איילת שאבדה לי.
ומה עכשיו?
נדמה לי, שזה השלב שנקרא בעממית ״ממשיכה הלאה״.

אני לא אוהבת את המשפט הזה.
אבל אני חושבת שהכוונה היא, לפחות בעיניי, שהתהליך והעיבוד הראשוניים הסתיימו, והחוויה הזו מתחילה לעבור מהפרונט, לאזור האחורי בחיי.
זה לא קורה בשניה. זה לוקח קצת זמן. והזמן לא מרפא. הוא לא ״עושה את שלו״. זמן רק מאפשר לנו את הזמן להתרגל למצב החדש. במקרה שלי- להתרגל לעובדה שעברתי לידה שקטה.
שאיילת, התינוקת שלי, איננה.

וזה תהליך, וגם כמעט 9 שנים אחרי, אני מרגישה בשלב כלשהו בתהליך. כי ככה זה בחיים לא?
אנחנו סך כל החוויות שעברנו בחיים, ומתמודדות (ומתמודדים) עם הדברים הגדולים והמשמעותיים שעברנו על בסיס קבוע. לאחר זמן הם הופכים להיות חלק מהחבילה שלנו, בשאיפה שלא יקבעו לנו את סדר היום, שההחלטות שלנו יגיעו מהמקומות החזקים שלנו, ולא מפחד שנובע מטראומה כזו או אחרת.

בתור בוגרת טיפול פסיכולוגי מוצלח ממש, אני מרגישה בטוחה לומר, שהרעיון של ריפוי מטראומה הוא השלמה עם הטראומה, הבנתה.
כמו מין שיחות שלום: ללא תנאים מקדימים, עם שחרור בני ערובה לאלתר (אנחנו, כן?), פשוט שלום. שלום וקבלה. קבלה והכרה- כן זה קרה לי. כן, זה לפעמים עוד כואב.
זה חלק מהחיים שלי. החיים הם מנעד של חוויות ורגשות, לא רק רצף של טוב או רק רצף של כאב.
כל החוויות האלו משתלבות יחד לדבר הזה שנקרא ״חיים״, על חלק מהדברים אחשוב עליהם בשמחה, ועל אחרים באהבה, או בגעגוע…

איך הגעתי למצב הזה?
אני נעזרתי בטיפול פסיכולוגי, דיברתי על הפחדים ועל הכאב ועל השמחות עם בעלי ואנשים קרובים, וכך אני ממשיכה לעשות. אז אני כבר לא בטיפול, אבל כל כמה זמן אני בודקת את עצמי, וכשאני מרגישה שאני צריכה עזרה, אני מבקשת אותה ונעזרת בה.

כל שלב בתהליך זה מביא הבנה עמוקה יותר, השלמה נרחבת יותר, ואני רוצה גם להוסיף- אני לא ממשיכה לחשוב על האובדנים שעברתי בחיים כל יום.
יש ימים שאני לא חושבת על איילת או על הוריי שנפטרו.
ואני רוצה לומר- ובזאת אסיים- שזה מרגיש לי ממש בסדר.