אחרי שכתבתי את סיפור הלידה השקטה שלי, הרגשתי שהשלב הבא הוא להתחיל לדבר את כל הדברים שיש לי לומר.
יש לי הרבה מה לומר.

לא כל כך ידעתי איך מתחילים עם הרצאות. צריך לחבר הרצאה כמובן, אבל איך מגיעים לקבוע הרצאות? כן, לפעמים קורה לי שאני קצת קלולס.
ואז קיבלתי מייל שיש כנס של האגודה הישראלית לריפוי סיני מסורתי, בנושא רפואת נשים.
מעניין.

מיד יצרתי קשר עם חבר וועד האגודה שאחראי על הכנס, עידן שמו, וגוללתי בפניו את סיפורי וסיכמתי ב- ״תשמע, עידן, אני ממש רוצה לבוא ולדבר על לידה שקטה בפני מטפלים ברפואה סינית״.
עידן אמר לי שזה נשמע רעיון מעולה, ושהוא ידבר עם חברי הוועד.
למחרת קיבלתי הודעה: ״את בפנים״.

וכך נולדה ההרצאה הראשונה שהעברתי בנושא לידה שקטה.

לידה שקטה ומטפלות ומטפלים ברפואה סינית

זו הרצאה שהיא גם שיחה בין יעל ססלוב-שני ולביני. יעל ססלוב-שני, מעבר לזה שהיא חברת נפשי ואהובת לבי, היא מטפלת מחוננת ברפואה סינית לדעתי כבר יותר מעשרים שנה.
יעל היא מהראשונות שהתמקדו בגינקולוגיה סינית בארץ, ומהמורות המובילות בתחום. ומאחר וכל זה לא מספיק, היא ליוותה אותי בהריון עם איילת, והגיעה לעזור לי לזרז את הלידה השקטה.
אין שותפה טבעית יותר לשיחה שכזו.

האם יש משהו מיוחד שהרפואה הסינית יכולה להציע לנשים שעברו לידה שקטה?
באופן כללי, אני חושבת שהרפואה הסינית היא בעלת יכולות עדינות להגיע ולגעת במקומות עמוקים, אם באמצעות מגע ואם באמצעות מחטי הדיקור.
אבל אני חושבת שבמקרה של לידה שקטה (ובכלל, במקרים של טראומה ופוסט-טראומה), עיקר הטיפול יהיה המפגש שבין המטפלת למטופלת, והשיח שבו תבחר המטפלת (או המטפל) במפגש עם אישה שלידה שקטה בעברה. המקום שהמטפל/ת יאפשרו למטופלות לעבור לפחות חלק מהתהליך שהן זקוקות כדי לעבד את החוויה העצובה, הוא שיקבע את טיב הטיפול.

יעל ואני הבנו מהר מאוד, שהשיח הקיים כיום (בהנחה והוא קיים) סביב לידה שקטה הוא מגביל ועושה עוול עם האישה שעברה לידה שקטה. איכשהו, הרפלקס הוא שתיקה, ואימרות מוזרות כגון ״לא באמת הכרת את העובר״, או ״לא נורא, עוד מעט תהיי בהריון עם תינוק חדש״ נשמעות לא מעט סביב נשים שעברו לידה שקטה, ועוד כל מיני וריאציות של האימרות האלה.
אפשר להתייחס למשפטים האלה בציניות רבה (אני עושה את זה לא מעט), אפשר להגיב בהומור שחור ואפשר להגיב בכעס. אבל יותר חשובה כאן ההבנה, שהמשפטים האלו מוסיפים כאב על כאב. אלו משפטים שמבטלים לחלוטין את האובדן, את קיומו של תינוק ברחם אימו, ומבטלים את כל תחושותיה של האם שנותרה ללא תינוק.
במקרה שלי, איילת חייתה בתוכי ואיתי במשך 37 שבועות ו- 3 ימים. והודיעו לי שהיא מתה.
ודבר בסיסי אחד ברור: בשביל למות, צריך קודם לחיות.

הצעה לשיח טיפולי חדש

אישה שעברה לידה שקטה איבדה תינוק. התינוק היה חי ברחמה, וגם נפטר שם.
האישה הזו חוותה אובדן עמוק מאוד.
השיח בחדר הטיפולים צריך להיות מותאם לחוויה הזו. השיח צריך להכיר בעובדה שיש אמא ללא תינוק, שעברה (או עוברת) תהליך של אבל, עיבוד האובדן.
איך עושים את זה?
באמצעות השאלות הנשאלות, המילים הנבחרות, והמשפטים שנאמרים (וגם אלו שנשארים מחוץ לשיח).
כאמור, השתיקה והמשפטים למיניהם מותירים את הנשים שעברו לידה שקטה בבדידות, ובתחושה שמשהו לא בסדר עם הבכי והאבל שהן חוות.
השיח המוצע מאפשר את המרחב להרגיש את כל קשת הרגשות שהן מרגישות.
כשהשיח הזה מתאפשר, הטיפול הוא שלם והנכון ביותר.

רגע, איך הייתה ההרצאה??

וואו. כל כך התרגשתי, אבל הרגשתי שאני בדיוק במקום הנכון ועושה את הדבר הנכון.
לספר ולשתף את הסיפור האישי שלי היא זכות אחת.
לעזור למטפלות ומטפלים להעניק את הטיפול הנכון למטופלות שעברו לידה שקטה היא זכות נוספת וחשובה לא פחות.