נשים רבות שמתייעצות איתי, שואלות בין השאר איך לבחור מטפלת ברפואה סינית (או מטפל כמובן).
כשירות לציבור, אני מציגה כאן את הדברים שלדעתי כדאי לשאול ולקחת בחשבון כשאת רוצה להחליט לאיזו מטפלת (או מטפל) להגיע.
השורה התחתונה בתשובה לשאלה איך לבחור מטפלת ברפואה סינית היא כמו שנבחר כל איש מקצוע אחר: נשאל שאלות, נבדוק התאמה אישית, וניתן הזדמנות נאותה לטיפול לעבוד.
מיד גילוי נאות:
אני עוסקת ברפואה סינית (ובאנפוקו), ואשמח שתבואי אליי כמובן.
אך את מוזמנת להשתמש בכל הכתוב כאן ולהחליט גם ללכת אל מישהי או מישהו אחר.
החשוב ביותר הוא, לעשות את ההחלטה בצורה הטובה והמתאימה ביותר *עבורך*.

איך לבחור מטפלת ברפואה סינית

נקודה מספר 1: לימודים

בגדול, אנחנו לא מבקשות תעודות, זה נראה לי שייך לעולם קצת אחר. אבל אנחנו בהחלט יכולות לשאול ״האם למדת קורס בתחום הטיפול באישה על פי הרפואה הסינית״.
חשוב לדעת על התהליך הטבעי בגוף, חשוב להכיר את מה שלעולם הרפואה המערבית יש להציע.
זוהי שאלה לגיטימית, זוהי שאלה נכונה ומדויקת עבורך.

נקודה מספר 2: זהירות עם המלצות
ומיד גם נקודה מספר 3: חיבור עם המטפלת (או המטפל)

נושא ההמלצות הוא לא פשוט.
מה שמתאים לי לא בהכרח יתאים למישהי אחרת; אני אציין שם מסוים עם המלצה נהדרת בקבוצה בפייסבוק, ומישהי מיד תכתוב בתגובה שהיא ממש לא ממליצה, גם היא מניסיון אישי.
אם נסתכל על המלצות באתרים של המטפלות והמטפלים, מן הסתם נמצא רק המלצות טובות, חמות ונפלאות, ולא נדע האם מדובר על המלצה אמיתית, כנה ומלאה.
כנ״ל לגבי צילומי מסך של וואטסאפ שמעלים בפייסבוק, וגם המלצה שהיא מפה לאוזן (=חברה הכי טובה/אמא/דודה וכו׳) לא תמיד תפורה לך בול.

חשוב לזכור לקחת כל המלצה בערבון מוגבל. אני מציעה להתחיל עם שלושה שמות, להתקשר ולשאול את כל השאלות: לספר את הסיפור האישי, את השאלה מהנקודה הראשונה שהעלנו לגבי לימודים, ועוד נקודות שתכף נגיע אליהן. הקשיבי לתשובות, והתרשמי מהשיחה ומהתשובות. איך זה מרגיש לך?
משם כבר תדעי איך את ממשיכה.

ולמה נקודה מספר 3 צמוד לנקודה מספר 2? כי בסופו של דבר, אחד הדברים הקריטים ביותר בעיניי בטיפול הוא החיבור עם המטפלת או המטפל.
למדתי את זה עם הטיפולים הארוכים והעמוקים והמהותיים ביותר שקיבלתי יכולים להתקיים מבחינתי כאשר יש לי חיבור טוב למי שעומד מולי. האנשים שליוו אותי בלידה שקטה עצמה, האנשים שליוו אותי אחרי, ואנשים שליוו אותי בלי קשר ללידה השקטה שעברתי וההריון שאחרי, כולם היו אנשים שהיה לי איתם איזה שהוא חיבור בסיסי ועמוק, ועם רבים מהם אני עדיין בקשר גם היום, במרחק שנים מאותן חוויות.
מהקליניקה שלי, אני יכולה להעיד שיש נשים שמתחברות אליי יותר ויש כאלה שפחות.
אני רואה את ההשפעה שיש לזה על הטיפול כולו, וזה משמעותי.
לכן אל תקלו ראש בכך.

נקודה מספר 4: טיפול פרטי מול טיפול בקופת חולים

יש נשים רבות שמעוניינות בטיפול במסגרת קופת חולים. ללא ספק, העלות זולה יותר.
יחד עם זאת, הזמן המוקצב לכל מטופלת הוא קצר יותר במסגרת הטיפול בקופות החולים השונות, ולפעמים הדבר הזה יכול להיות פחות מתאים לך.
מאחר ואנחנו מגיעות לטיפול לאחר אובדן הריון כזה או אחר, יש חשיבות לטיפול בו יש זמן מספק לשוחח על נושאים שעלו במהלך הזמן בין הטיפולים, לשוחח על נושאים שעולים תוך כדי טיפול.
נושא זמן הטיפול לטעמי בהחלט משחק כאן תפקיד, הוא חשוב לא פחות משאלת המחיר פר טיפול.

נקודה מספר 5: שאלות שאפשר לשאול

דיברנו כבר על שאלת הלימודים. יש עוד שאלות שאפשר לשאול כגון:
האם יש ניסיון קודם עם טיפול לאחר לידה שקטה?
האם יש ניסיון קודם עם טיפול לאחר הפלה?
האם יש ניסיון בטיפול במקביל לטיפולי פוריות?
באלו שיטות את מטפלת במסגרת הקליניקה?

** אציין, שגם אם התשובה לאחת או שתיים מהשאלות האלה היא ״לא״, זה לא אומר בהכרח שהמטפלת (או המטפל) לא מתאימה לך. זה בעיקר אומר שמי שמדברת איתך היא אישה כנה, ויש לכך ערך גבוה מאוד ברמת החיבור האישי וברמת הערך הטיפולי שתוכלי לקבל ממנה. **

במידה ויש לך חשש ממחטים או רתיעה ממגע, זה המקום לשאול אם יש אפשרות לטפל מבלי להשתמש באחת מהשיטות האלה.

נקודה מספר 6: עניין של גישה

כמו בכל תחום, גם ברפואה הסינית יש כל מיני גישות וזרמים איתם ניתן לעבוד.
ניתן לראות זאת בכל מיני עניינים כגון מטפלות שעובדות בעיקר עם צמחי מרפא סינים, אלו שעובדים פחות עם צמחים ויותר עם דיקור. יש את אלו ששמים מחטים ויוצאים מהחדר, ויש את אלו שנשארות עם המטופלת לאורך כל הטיפול (אם בשיחה ואם בשקט). יש את אלו ששמות לפחות עשר מחטים בטיפול, ויש את אלה ששמים רק מחט אחת, ועוד ועוד אפשרויות.
אלו אינם מעידים על טיב הטיפול! גם כאן נכנסת ההתאמה האישית. יש כאלה שמתאים להן כך, ויש כאלה שמתאים להן אחרת. אין אמת אחת. יש את מה שמתאים *לך*. הדרך היחידה לדעת היא לבדוק ולראות.

ועכשיו כמה מילים שאני רוצה לומר לך באופן אישי:
טיפול ברפואה סינית הוא לא טיפול אחד וגמרנו, הכל נפתר.
טיפול ברפואה סינית אינו קסם. קסם הוא אחיזת עיניים לרוב, ולכן אני לא אוהבת את התיאור של רפואה סינית כקסם, כי הרפואה הסינית אינה קרובה לאחיזת עיניים בשום דרך.
יש ברפואה הסינית הבנה עמוקה של תהליכים באדם, פיזים ורגשיים, וכדי להבין מה קורה אצל מטופלת ולעזור לה בצורה טובה משורש הבעיה, יש צורך בזמן ובאורך רוח.
אני משתמשת במונח ״מסע החלמה״, כי בדיוק על זה מדובר, מסע, שהוא תהליך שיכול לקחת זמן, ולכל אחת הזמן והדרך שלה.

גם כשהסיפורים שאנחנו קוראות בקבוצה או במקומות אחרים מאוד דומים לשלנו, עדיין מדובר על נשים אחרות, עם רקע שונה, עם מצב משפחתי שונה, המון נקודות שמשתנות מאחת לשניה, ולכן גם הסיפור יהיה שונה, וההשפעה העמוקה תהיה שונה.
בבקשה קחי זאת בחשבון ודעי, יש תקווה אחרי לידה שקטה, יש תקווה אחרי אובדן הריון.
אפשר לעזור, גם אם לפעמים זה לוקח זמן.

ואחרי שכתבתי את כל זה, אולי יש עוד שאלות.
את מוזמנת תמיד לכתוב לי במייל או פה בתגובות, ואענה בהקדם האפשרי.

* אני חושבת שאפשר להשתמש בנקודות האלו כבסיס למציאת מטפלת (או מטפל) גם בתחומים אחרים.
* הדברים כאן נכתבו מתוך מחשבה על נשים שעברו לידה שקטה והפלה, ויכולים להתאים לכל אחת (או אחד) שעברו טראומה או כל מצב בו תרצה לטפל.

לאחר הלידה השקטה שלי, אנ זוכרת שהרופאים אמרו לי שאני גיבורה.
כשחזרתי הביתה, חברים לי אמרו לי שאני גיבורה.
אח שלי אמר לי שהוא רואה אותי בעיניי רוחו לבושה בחליפה של וונדרוומן, כי אני גיבורה.
אני לא גיבורה.

בשום שלב לא הרגשתי גיבורה.
הרגשתי שבטעות נקלעתי לסיוט נוראי ואני לא מצליחה להתעורר ממנו כי לא מדובר בחלום. זו הייתה המציאות.
איבדתי את התינוקת שלי איילת.
ואם זה לא מספיק, אז גם הייתי צריכה ללדת את התינוקת המתה שלי.
לא הייתה שום דרך להתחמק מזה. הייתי חייבת ללדת אותה, לא הייתה שום דרך אחרת. לא עמדה בפניי אפשרות הבחירה.

לבי היה שבור, הייתי מפוחדת עד אימה, ואם הייתה ניתנת לי אפשרות, אפילו אם רק ברמיזה, הייתי טסה משם בריצה, הרחק הרחק מהחוויה הזו.
לא ממש גיבורה.

אנחנו עושות את מה שאנחנו צריכות לעשות

היום, לאור הכתיבה שלי בנושא לידה שקטה, אומרים לי שאני גיבורה.
אני מבינה מה מנסים לומר לי כשאומרים שאני גיבורה, אני חושבת, אבל תקשיבו:
אני לא גיבורה.
אני לא חושבת שאישה שעוברת לידה שקטה היא גיבורה.האמת הפשוטה היא- אנחנו עושות את מה שאנחנו צריכות לעשות.

ניסיתי לחשוב למה אנשים אומרים את זה.
רוב הפעמים, אני חושבת שהמשפט נאמר על ידי אנשים שלא מסוגלים בכלל לדמיין מה זה אומר לעבור לידה שקטה. זה פשוט נשמע כמו הדבר הכי נוראי שיכול לקרות להם, או בכלל למישהי. או מישהו.
הם פשוט לא מסוגלים להעלות את החוויה הזו על דעתם.
לכן יש צורך בכוחות על. צריך שיהיה בנו משהו שהוא אקסטרה. להיות גיבורה.
זו הדרך היחידה שאפשר לעבור את החוויה הזו, כי להיות אישה פשוטה (או אדם פשוט) זה פשוט לא מספיק.

להיות אישה

למען הכנות, אני חושבת שזה חלק מלהיות אישה שחיה את חייה.
אנחנו עוברות חוויות נפלאות ומספקות. אנחנו עוברות אהבה נפלאה שמעניקה לנו אושר, שמחה וצחוק.
אלו חוויות שיותר קל לנו להבין איך עוברים אותן.
מהרגע שאנחנו מדברות על חוויות קשות יותר, זה הרגע בו אנשים חושבים שאנחנו זקוקים לכוחות על כדי לעבור את החוויות האלו.
אבל אנחנו לא חלשות. אנחנו מסוגלות לעבור את כאבי הלב, האבל, הכאב והאובדן. הם כולם נעוצים באהבה ובמערכות היחסים שאנחנו עוברות בחיים.
כמו שאנחנו לא זקוקות לכוחות על כדי לדעת את עוצמתה של שמחת האהבה, אנחנו לא צריכות את הכוחות האלו כדי לעבור את עוצמת האובדן.

אז מה את אומרת? מה להגיד לאישה שעברה לידה שקטה?

אפשר לומר לה שנשמע שהיא חזקה.
אפשר לומר שנדמה לך שיש בה יותר כוח ועוצמה ממה שנדמה לה.
אפשר גם לא לומר שום דבר ופשוט לשבת איתה בשתיקה.
המילים יכולות לבוא בהמשך.

הרבה שנים לפני הלידה השקטה עם איילת, עברתי טראומה מינית.
הטראומה הזו שלטה בחיי שנים רבות בעיקר דרך פחד. באמצעות טיפול פסיכולוגי מוצלח (ומפחיד. ומאתגר. ומייגע לעתים. שהרגיש ארוך אילו עברו אלפי שנים), צלחתי את המשוכה ובחרתי, כמו גם לפני הטיפול רק שלא ידעתי את זה באופן מודע, לחיות את חיי באור.
ציינתי את הפחד כרגש שולט דרכו החלטתי את מרבית ההחלטות בחיי דאז.
אלמנט נוסף שהופיע אצלי בערך מהיום הראשון הוא השתיקה.

קשר שתיקה מופיע בכל טראומה שאני נתקלתי בה באופן אישי, ובכל סיפורי הטראומה שנתקלתי בהן, בין אם בחברות וחברים ובין אם אלו סיפורים שקראתי עליהם.
אני חושבת שכל טראומה מביאה איתה התמודדויות שונות, אבל אחד הדברים הבסיסיים ביותר שמשותף לכל הטראומות הוא השתיקה. כשאני מנסה לחשוב על זה באופן רציונלי, זה לא מסתדר לי. שהרי אנחנו לא היינו אלו שעשו את העוול.
העוול נעשה לנו. ובכל זאת, בחרנו בשתיקה. השתיקה אינה רק לא לספר על הטראומה עצמה, השתיקה גם עוטפת אותנו לא לדבר כלל. לא לספר איך אנחנו מרגישות, לא לספר מה עובר לנו בראש, לא לדבר. פשוט לשתוק.
זה נכון גם בהרבה מאוד מקרים לאחר לידה שקטה. אנחנו לא מדברות על זה, החברה לא מדברת על זה, ויש גם הרבה נשים שחוות פוסט- טראומה.
נחשו מה. גם היא אינה מדוברת.

אודות השתיקה

החלטתי שאני רוצה לקרוא קצת אודות השתיקה, ולנסות להבין מה הסיפור שלה.
אני מציגה פה את ממצאיי:

כאמור, שתיקה מאפיינת טראומות שונות: ניצולי שואה ודור שני, פוסט-טראומה בעקבות שירות צבאי, התעללות בילדות (בין אם מינית ובין אם אלימות פיזית). גם לידה שקטה.
נחשפתי לדבריו של ד״ר יוחאי עתריה בחודשים האחרונים ואני קוראת אותו בעניין רב, גם אם אני לא תמיד מרגישה שאני מבינה אותו או מסכימה איתו.
פרופ׳ עתריה מדבר על פוסט-טראומה בעיקר ואחד הדברים הראשונים שהוא אומר על שתיקה: ״טראומה הוא מצב בלתי אפשרי לחלוטין. מצב לימינאלי, בין סיוט להזיה. מצב שבו מערכות חוקים, האמונות, הציפיות, התקוות – קרסו. אין הסברים, רק זוועה מוחלטת. האדם הפוסט-טראומטי מייצג אפוא מצב שבו באמת נגמרו המילים. המילים לא חודרות את המעטפת, הן מערכת של סימנים אשר מנותקת לחלוטין מהחוויה. בזמן הטראומה המילה הופכת להיות זרה ולכן במצב הפוסט-טראומטי אין עוד אפשרות להשתמש בשפה היומיומית כדי לתאר את העולם שמאחורי המסך. המילים לא מתארות, לא מסבירות. המילים חוסמות. כל עדות שהיא, כל דיבור, היא פגיעה באותנטיות ובאמת של החוויה המקורית. הדיבור הופך את הבלתי אפשרי ל"עוד סיפור".

ד״ר עתריה ממשיך ומסביר, שהמציאות היא עולם של מילים. השתיקה היא מרד ראשוני של אנשים שעברו טראומה, זו המחאה הראשונית שלהם. טראומה היא עולם אחר, ובאמצעות השתיקה הם משדרים שהם הגיעו למקום הנמוך ביותר והם לא מוכנים יותר לשתף פעולה עם המציאות, עם העולם.

כמובן, שבתור מישהי שמדבררת את הטראומות שלה כבר כמה שנים טובות, ניתן להבין שאני בבעיה עם הגישה של ד״ר עתריה.
בעוד אני מבינה את הדברים שהוא אומר, עם הטראומות שלי הרגשתי את הדברים האלו בתחילת מסע ההחלמה עם הפסיכולוג שלי. איך אני יכולה לתאר לידה שקטה? כל מילה מקטינה את מה שבאמת עבר עליי ביומיים האלה, מהרגע שאמרו לי שהתינוקת שלי איילת מתה אצלי ברחם ועד שחזרתי הביתה והתחלתי להתמודד עם שאר הבלהות והעלבונות שהמציאות הגישה לי. כל אחד מהם גרם לי להתכווץ עוד ועוד, להתכנס פנימה ולא לרצות לשמוע ולראות אנשים.

אבל דבר ידוע הוא, שלמילים יש כוח. בידיים הלא נכונות, הכוח הזה מנוצל לרעה. אבל בידיים הנכונות, העדינות, הרגישות, הכוח הזה הוא עוצמה.
המילים מול הפסיכולוג החביב עליי היו רבות. הרבה פעמים קשות, מכאיבות, מביכות.
מי רוצה לשבת ולהרגיש את הבושה עוטפת מכל עבר? לא אני.
מי רוצה להרגיש את האשמה מרחפת מעל ומשתקת את הלב? לא אני.

יחד עם זאת, המילים שנאמרו, אלו ששיחררו את הבושה והאשמה במלוא תפארתן (ועוד כמה רגשות ככה על הדרך), עזרו גם לפוגג אותן ולהחזיר אותן לפרופורציות.
שנים אחרי, גם אם לפעמים נדמה לי שאני אשמה במותה של איילת שלי, אני יודעת שזה לא נכון. ואני יודעת לענות למחשבה הזו בזכות אותן מילים שנאמרו אצל הפסיכולוג שלי. זו בדיוק העוצמה שהייתי צריכה כדי להרים את הראש מתוך בלילת הרגשות הקשה שהרגשתי לאחר לידה שקטה.

פרויד, ולאקאן

דפנה בן-זקן מספרת על טראומת השואה שליוותה את המשפחה שלה, והדבר המובהק ביותר שעולה מדבריה הוא מקומה הגדול של השתיקה סביב הטראומה המשפחתית.
שילוב בין ממצאי פרויד לגישה של לאקאן אומרת כך: ״מדובר בקרע שנוצר באופן שרירותי שאין בו שום היגיון או פשר. זהו קרע שמותיר את הסובייקט המדבר עירום ממעטפת השפה המגינה עליו. הפגיעה יכולה להיות בסובייקט או בגופו או בחיים עצמם. היא תמיד מופיעה בפתאומיות ובאלימות ומותירה אותנו המומים ובמועקה קשה, ואנו מנסים לאסוף את שרידי המילים שבאמצעותם אנו מתאמצים להבין מה קרה.״

פרויד קבע את אלמנט ההדחקה. לאקאן מוסיף שאל מול רגעים טראומטים מסוימים, אנו נשארים ללא יכולת לבטא מילולית את מה שחווינו.
אלו יכולים להסביר היטב את החוויה של אישה שעברה לידה שקטה. נשים רבות לא מעוניינות להתמודד בכלל עם הלידה השקטה שעברו, לא מעוניינות לנסות לדבר את הכאב האדיר שהן מרגישות, ומעוניינות להמשיך הלאה, אל התינוק הבא מתוך כמיהה חזקה ועמוקה ביותר לתינוק חי.

כמובן שאני יכולה להבין אותן. גם אני רציתי שיהיה לי תינוק חי. אבל זה לא יכול לבוא במקום ההתמודדות עם האובדן שעברנו.
הדחקה לא מאפשרת מחיקה של מה שכבר קרה. הדחקה מרחיקה מאיתנו את הטראומה, אבל היא נשארת טבועה בנו בכל דרך אפשרית, וככל שנשתוק ולא נדבר, היא תעמיק עוד ועוד.
כל חוויה שנעבור בחיים נצרבת בנפש, בנשמה, בלב, וגם בגוף. גם הגוף זוכר את הדברים שקורים לנו. והדברים הרבה פעמים זועקים לצאת החוצה.
לכן הרבה פעמים נראה תופעות בגוף שאין להן הסבר רפואי, שהשורשים שלהן נעוצים בטראומה שעברנו.
השאיפה היא, שגם חווית טראומה או פוסט-טראומה כזו תעבור אינטגרציה לחיים שלנו, כדי שהיא לא תהיה הכוח שמנהל את חיינו.
לא נכון לתת לטראומה להחליט את ההחלטות שלנו. לטווח הארוך, אלו יהיו בחירות שלא נעשות מתוך הרצון שלנו, אלא מתוך התגובה שלנו לסיטואציות אפשריות, שכלל לא בטוח שיתרחשו.

יציאה משתיקה לחרות

מאוד קשה לתאר במילים את הטראומות שעברנו. זה פשוט קשה. ולכן עם שתיקה יותר קל.
אבל לאורך הזמן, השתיקה גבתה מחיר גבוה מדי מחיי, והבנתי, שלמרות הקושי וחוסר הרצון המובהק שגיליתי לדבר על מה שעברתי, אין לי ברירה אלא לדבר.

גיליתי, שהיכולת שלי לצקת למילים את כל הרגשות הכמוסים שלי היא אחד הדברים המבעיתים ביותר שחוויתי, ובו זמנית זה גם מה שסימן את תחילת השחרור, הריפוי וההחלמה שלי.
גיליתי, שככל שאני מדברת על זה יותר, המחיר הנפשי והפיזי שלי יורד. אני כבר לא משלמת את המחיר.
גיליתי, שבאמצעות סיפור הלידה השקטה שלי אני יכולה להעניק תוקף לסיפור הלידה השקטה של מישהי אחרת, להעניק תוקף לכל הרגשות שהיא מרגישה ולהכיר באובדן שלה.
גיליתי, שאני יכולה לחיות את חיי כפי שאני רואה לנכון, ולא כפי שהפחד רואה לנכון.
זו ממשיכה להיות משימה כמעט יומיומית מבחינתי, לנצח את מגבלת הפחד. הוא היה נוכח בחיי כל כך הרבה שנים. אבל אני מצליחה לנצח וזו בעיניי, המהות האמיתית של חירות: להיות חופשיה לעשות כרצוני ללא מגבלות.
וכל זה מתחיל עם מילים שיוצאות מהלב, שיוצאות מהרחם, שיוצאות מהנשמה.

מקורות:
הכל או כלום: שתיקה אל מול משחקי מילים– פרופ׳ יוחאי עתריה, אתר הסתדרות הפסיכולוגים של ישראל

על טראומה אצל פרויד ולאקאן– דפנה בן-זקן, אתר פסיכולוגיה עברית

קברים לתינוקות לאחר לידה שקטה.
מי בכלל חושב על לידה שקטה? מי בכלל חושב על קברים לתינוקות שנולדים בלידה שכזו?

בחדר הלידה, כשרק התחילו את הזירוז, התחילו לדבר איתנו על קבורה לאיילת.
האפשרויות שהעמידו בפנינו הייתה קבורה פרטית או קבר אחרים.
איילת עוד בתוכי, עברו אולי שעתיים מאז שקיבלנו את הבשורה, והתחילה להתהוות רשימת מטלות.

זו תחושה מאוד קשה שאני בטוחה שכל מי שעברה אובדן יודעת בדיוק על מה אני מדברת, כמו הדואר שקיבלתי במהלך השבעה אחרי שהוריי נפטרו, מלא מלא הודעות על מצבות. כאילו כל החברות האלה מעבירות ביניהן רשימות של משפחות שיקיריהן נפטרו, והם מספרים לנו על השיש האיכותי שלהם, ועל חריטה מקצועית מן הדרגה הגבוהה ביותר, ושפע אפשרויות של פונטים, ומבחר גדול של ציטוטים, ואיורים שאפשר לקשט עימם את המצבה. שיראה יפה.

ואני? אני לא רוצה לשמוע על קבורה, ועל ביטוח לאומי, ועל זכויות היולדת, ועל איפה ישימו אותי אחרי הלידה, ומה מחכה לי בלידה.אני רק רוצה את התינוקת שלי בחזרה.
אבל יש עוד קול בתוכי, ממש כשאני בחדר לידה ומקבלת לאט לאט את רשימת המטלות הזו, קול שמבין שאני חייבת לקבל את ההחלטות האלה. זו התינוקת שלי, בעלי ואני יצרנו אותה, ורק אנחנו מחליטים.

קברים לתינוקות אחרי לידה שקטה

תשובת הרפלקס שלי הייתה ״אנחנו נקבור אותה קבורה פרטית״.
אמרו לנו שיש עוד זמן, שנדבר על זה. אז דיברנו על זה, אושיק ואני. דיברנו על זה שאיך עכשיו בכלל נקנה חלקה, ואיפה עושים את זה, ולשנינו אין בכלל רצון להתעסק עם קבורה לתינוקות אחרי לידה שקטה.
אנחנו רוצים לעבור את זה, לסיים עם זה וזהו. כמה שיותר זמן בינינו לבין הסיפור הזה הרי זה משובח.

אז אולי בכל זאת קבר אחים?
המחשבה הזו זיעזעה אותי. אני אפילו לא יודעת מה זה אומר קבר אחים, ואני לא רוצה לדעת. כמובן שלדמיון שלי חיים משלו, אז התחילו לרוץ לי תמונות של… טוב, אני עוצרת את זה.
זה חירפן אותי, מה פתאום שאיילת שלי תהיה אחת מיני רבים? מגיעה לה קבורה פרטית, משל עצמה.

היה יתרון בלעבור את הזירוז ללידה השקטה במשך יומיים.
זה נתן לבעלי ולי יומיים מלאים בזמן בו בכינו, התאבלנו, שתקנו, דיברנו, נימנמנו ואת כל זה עברנו ביחד. את כל העיבוד הראשוני עברנו כבר שם.
העובדה שלא לקחתי את קוקטייל סמי ההרדמה שהציעו לי ״שיעבור לך יותר מהר״, איפשרה לי ולאושיק לעבור את היומיים האלה ביחד, להיות שם האחת בשביל השני והפוך, ולא הרגשנו לבד כשהיינו ביחד.
דיברנו על הכל, מכל מיני זוויות וכל מיני דברים נאמרו שוב ושוב ושוב.

הניסיון שלי עם קברים

תוך כדי שיחות, נזכרתי:
אמא שלי נפטרה ב- אוקטובר 2001. אבא שלי נפטר באפריל 2004.
את שניהם אהבתי באופן הכי עמוק. הם היו הכל בשבילי. שניהם נקברו בבית עלמין ירקון.

לא אהבתי ללכת לקברים שלהם. איך לומר, אני לא מסתדרת עם תרבות הקברים. אני אסביר:
אני זוכרת את הוריי כל יום, כמו כל מי שאיבד את הוריו. אני ממשיכה לדבר עליהם, הם נוכחים מאוד בחיי ובחיי משפחתי, יש תמונות בבית, הילדים מכירים אותם וכך גם אושיק (שפגש את אבא שלי, אבא שלי נפטר 3 חודשים אחרי שפגשתי את אושיק), הם התוודעו לבדיחות של אבא שלי ולחיבוקי קווץ׳ בננה של אמא שלי (כי אני עושה אותם עכשיו), בקיצור, הם איתי.
אני לא מאמינה שהמצבה היא המקום בו אני מתייחדת עם הוריי.

כן, הגוף שהכרתי נח שם, לפחות בעבר, אבל מה עם הנשמה?
בלי להיכנס לתיאוריות כאלה ואחרות, אציין שאני מרגישה שהם איתי בהרבה מאוד רמות.
כשאני רוצה להתייחד איתם או לציין משהו עבורם, אני בטח לא הולכת לקבר.

ימי הפטירה עצמם הם ימים עצובים ולא נוחים לי בכל הגוף. אני לא עושה משהו מיוחד בהם.
אני בהחלט עושה משהו מיוחד בימי ההולדת שלהם. נראה לי עקום לציין את היום האחד האומלל בו אדם נפטר, ולשכוח לו את כל החיים שהיו לו עד אותו יום.
אני מעדיפה לחגוג את החיים של מי שאהבתי, מאשר לציין את מותו.
זה מרגיש לי בריא יותר, דרך זכרון נכונה ושלמה יותר. ובמקרה של הוריי, הם היו קשורים לשמחת חיים הרבה יותר מאשר לאבל ועצב.
וכמוהם גם אני.

הפעם האחרונה שהלכתי לקבר של הוריי הייתה לפני החתונה של אושיק ושלי ב- 2005, כי אמרו לי שזה מקובל אז אמרתי ״טוב, נו, נלך״. היינו שם בדיוק 5 דקות והמשכנו.
15 שנים עברו מאז, וזו נראית לי הדרך הנכונה עבורי.

חזרה אל איילת

בהנחה ונקנה חלקה פרטית ונקיים קבורה כהלכתה (איני אישה שהדת היא חלק מחייה).
מה אז?
אני לא אלך לקבר של איילת. גם אושיק לא.
מה זה נותן לי הקבר הזה?
עבורי הוא לא משמעותי, ואושיק שותף לתחושותיי.

איילת נוצרה ונפטרה בתוכי, ברחם שלי.
אם איפה שהוא נותר חותמה, זה בחלל ובקירות הרחם שלי, כמו חרטה באחד הקירות ״איילת הייתה פה״.
היא איתי כל הזמן.

וכך הסתכלתי על אושיק ואמרתי לו, בזמן שהמתנתי לזירוז להתקדם, ״עזוב, אני לא מאמינה בקברים. אין לנו מה לחפש שם״.
9.5 שנים אחרי הלידה השקטה של איילת היפה שלי, ואני עדיין מרגישה כך.

אני מרגישה שנכון יותר לקדש את החיים מאשר את המתים, לחגוג חיים מאשר לציין מוות.
מבחינתי, המתים לא הולכים לשום מקום. הם נטמעים בנו, ואני מרגישה נאמנה לאמא שלי למשל, כשאני הולכת לים שהיא כל כך אהבה להיות בו.
אני מרגישה נאמנה לאבא שלי כשאני ממשיכה את בדיחותיו מול ילדיי, שמתגלגלים מצחוק.

איילת ואני

אבל עם איילת זה אחרת.
לא הספקתי בכלל לייצר חוויות כשהיא הייתה מחוץ לרחם איתי. אבל עדיין, גם איתה הרגשתי שיש לי מה לחלוק כשהחזקתי אותה לאחר הלידה השקטה:
במהלך ההריון, אמרתי לה שכשהיא תצא, אשיר לה את השיר שיעור מולדת ואת שיר לשירה. את שניהם שרתי לה כשהחזקתי אותה.

במהלך ההריון, איילת זזה דיי הרבה. באיזה שהוא שלב, התחלתי לשאול אותה כל מיני שאלות ולבדוק מה תהיה התגובה:
אם הייתה בועטת הרבה הבנתי שיש התנגדות גדולה, אבל אם זו בעיטה אחת ונגמר, אז אוקיי, הדברים יתקבלו בסדר.
כשהחזקתי אותה לאחר הלידה השקטה, דיברתי אליה והזכרתי לה גם את הדברים האלו.

נזכרתי איתה בכל הפעמים ששתיתי אולטימטיבי וניל בקופי בין, ובצרבות שהיו לי איתה, ובקרח הכתוש שעזר לי, ובכמה כבד היה לי, וכמה שמחנו לגלות שאני בהריון איתה, וכמה חיכינו לה.ֿ
ובעיקר אמרתי לה, שאנחנו מאוד אוהבים אותה.

במקרה של לידה שקטה, הבחירה בחיים יכולה להיות קשה יותר. אבל אני זוכרת תמיד:
הלידה השקטה של איילת היא החוויה העצובה ביותר שעברתי בחיי. היא לימדה אותי עצב מהותי ועמוק מהו.
ומשם הגיעה ההחלטה והבחירה בחיים, מבחינתי לבחור בחיים זה לשמוח.
על כן כמעט כל סיבה שיש לי לשמחה, אני לוקחת בשתי ידיים, ומשתדלת למצות אותה עד תום.

עבורי, השאלה של קבורה כן או לא היא אישית לחלוטין. כל אחת וההחלטה שלה ושל בת/בן הזוג שלה.
אבל אני חושבת שבסופו של דבר, הזכרון שבפנים חשוב יותר מכל חלקת אדמה שהיא.
גם של תינוקת אהובה.

תמונה: סטריט ארט של imaginaryduck77.