פוסט ראשון בבלוג חדש. על מה אני אכתוב, על מה אני אכתוב… אוקיי, אולי הכי כדאי להתחיל עם תשובה לשאלה- למה אני מדברת על לידה שקטה.
הסיבה הכי ראשונית ופשוטה מבחינתי היא, כי אני רוצה.
אני רוצה לדבר על לידה שקטה כי אני חושבת שזה נושא ששותקים אותו הרבה יותר ממה שמדברים אותו.  אני לא חושבת שזה מתוך רוע, חלילה. ממש לא.
אני חושבת שלידה שקטה זה נושא שקשה לאנשים לשמוע עליו. יש הרבה כאב, עולם שלם נצבע בעצב, ועצם המחשבה שהריון יכול להיגמר במוות של התינוק שלנו היא קשה להכלה.
אבל המציאות, כמו המציאות, מעמתת אותנו לפעמים גם עם מחשבות קשות להכלה.
והחיים, כמו המציאות, לפעמים גורמים לנו לעבור דברים קשים כמו לידה שקטה.
מסקנה: החיים לפעמים מחורבנים.

אבל זו אינה סיבה להמשיך לשתוק. בעיניי, צריך להפוך את החוקים ולדבר על הדברים האלה שכל השנים אמרו לנו שאסור להנכיח: הקשיים, הטראומות, הבדידות, הכעס, העצב…
אם נדבר על זה יותר, אולי לא יהיה לנו כל כך קשה, אולי יהיה טיפה פחות קשה. אם נדבר על זה יותר, נוכל אולי לעזור לאחרים שעוברים דברים דומים. אם נדבר על זה, אולי לא נרגיש בדידות קשה כל כך.
כן, אני לא חובבת שתיקה שמחביאה רגשות, ובטח שאני לא אוהבת אותה סביב טראומה.

וההבנה הזו מביאה אותי לסיבה השניה: אני מרגישה שאני רוצה שמהאובדן תצמח משמעות.
אני לא יודעת למה דווקא אני הייתי צריכה לעבור לידה שקטה. אני לא יודעת למה הייתי צריכה לעבור הריון בן 37 שבועות + 3 ימים, את כל הבדיקות, את כל הסקירות, את כל חוסר השינה בגלל חוסר הנוחות, את כל מה שהריון מביא איתו, וכל זה בשביל…. מה?
למה הייתי צריכה לאבד תינוקת?
אין תשובה אחת לדבר הזה. וכמו עם הרבה דברים אחרים בחיים, זה נתון לבחירה ולפרשנות.
אני רוצה לתת את התשובה  לשאלה ״בשביל מה״.

כי אם תהיה לזה משמעות שאני יכולה להתחבר אליה, ארגיש קצת יותר שלמה עם החוויה הזו. אוכל להבין אולי למה דווקא אני. 6 לידות מכל 100 לידות מסתיימות בלידה שקטה, זו הסטטיסטיקה בארץ. למה דווקא אני הייתי צריכה ליפול בסטטיסטיקה הזו?
עכשיו שאני כותבת את השורות האלה, אני מבינה כמה אני צריכה שתהיה לחוויה הזו משמעות.
אז אני מתחילה לדבר על זה.