הרבה שנים לפני הלידה השקטה עם איילת, עברתי טראומה מינית.
הטראומה הזו שלטה בחיי שנים רבות בעיקר דרך פחד. באמצעות טיפול פסיכולוגי מוצלח (ומפחיד. ומאתגר. ומייגע לעתים. שהרגיש ארוך אילו עברו אלפי שנים), צלחתי את המשוכה ובחרתי, כמו גם לפני הטיפול רק שלא ידעתי את זה באופן מודע, לחיות את חיי באור.
ציינתי את הפחד כרגש שולט דרכו החלטתי את מרבית ההחלטות בחיי דאז.
אלמנט נוסף שהופיע אצלי בערך מהיום הראשון הוא השתיקה.

קשר שתיקה מופיע בכל טראומה שאני נתקלתי בה באופן אישי, ובכל סיפורי הטראומה שנתקלתי בהן, בין אם בחברות וחברים ובין אם אלו סיפורים שקראתי עליהם.
אני חושבת שכל טראומה מביאה איתה התמודדויות שונות, אבל אחד הדברים הבסיסיים ביותר שמשותף לכל הטראומות הוא השתיקה. כשאני מנסה לחשוב על זה באופן רציונלי, זה לא מסתדר לי. שהרי אנחנו לא היינו אלו שעשו את העוול.
העוול נעשה לנו. ובכל זאת, בחרנו בשתיקה. השתיקה אינה רק לא לספר על הטראומה עצמה, השתיקה גם עוטפת אותנו לא לדבר כלל. לא לספר איך אנחנו מרגישות, לא לספר מה עובר לנו בראש, לא לדבר. פשוט לשתוק.
זה נכון גם בהרבה מאוד מקרים לאחר לידה שקטה. אנחנו לא מדברות על זה, החברה לא מדברת על זה, ויש גם הרבה נשים שחוות פוסט- טראומה.
נחשו מה. גם היא אינה מדוברת.

אודות השתיקה

החלטתי שאני רוצה לקרוא קצת אודות השתיקה, ולנסות להבין מה הסיפור שלה.
אני מציגה פה את ממצאיי:

כאמור, שתיקה מאפיינת טראומות שונות: ניצולי שואה ודור שני, פוסט-טראומה בעקבות שירות צבאי, התעללות בילדות (בין אם מינית ובין אם אלימות פיזית). גם לידה שקטה.
נחשפתי לדבריו של ד״ר יוחאי עתריה בחודשים האחרונים ואני קוראת אותו בעניין רב, גם אם אני לא תמיד מרגישה שאני מבינה אותו או מסכימה איתו.
פרופ׳ עתריה מדבר על פוסט-טראומה בעיקר ואחד הדברים הראשונים שהוא אומר על שתיקה: ״טראומה הוא מצב בלתי אפשרי לחלוטין. מצב לימינאלי, בין סיוט להזיה. מצב שבו מערכות חוקים, האמונות, הציפיות, התקוות – קרסו. אין הסברים, רק זוועה מוחלטת. האדם הפוסט-טראומטי מייצג אפוא מצב שבו באמת נגמרו המילים. המילים לא חודרות את המעטפת, הן מערכת של סימנים אשר מנותקת לחלוטין מהחוויה. בזמן הטראומה המילה הופכת להיות זרה ולכן במצב הפוסט-טראומטי אין עוד אפשרות להשתמש בשפה היומיומית כדי לתאר את העולם שמאחורי המסך. המילים לא מתארות, לא מסבירות. המילים חוסמות. כל עדות שהיא, כל דיבור, היא פגיעה באותנטיות ובאמת של החוויה המקורית. הדיבור הופך את הבלתי אפשרי ל"עוד סיפור".

ד״ר עתריה ממשיך ומסביר, שהמציאות היא עולם של מילים. השתיקה היא מרד ראשוני של אנשים שעברו טראומה, זו המחאה הראשונית שלהם. טראומה היא עולם אחר, ובאמצעות השתיקה הם משדרים שהם הגיעו למקום הנמוך ביותר והם לא מוכנים יותר לשתף פעולה עם המציאות, עם העולם.

כמובן, שבתור מישהי שמדבררת את הטראומות שלה כבר כמה שנים טובות, ניתן להבין שאני בבעיה עם הגישה של ד״ר עתריה.
בעוד אני מבינה את הדברים שהוא אומר, עם הטראומות שלי הרגשתי את הדברים האלו בתחילת מסע ההחלמה עם הפסיכולוג שלי. איך אני יכולה לתאר לידה שקטה? כל מילה מקטינה את מה שבאמת עבר עליי ביומיים האלה, מהרגע שאמרו לי שהתינוקת שלי איילת מתה אצלי ברחם ועד שחזרתי הביתה והתחלתי להתמודד עם שאר הבלהות והעלבונות שהמציאות הגישה לי. כל אחד מהם גרם לי להתכווץ עוד ועוד, להתכנס פנימה ולא לרצות לשמוע ולראות אנשים.

אבל דבר ידוע הוא, שלמילים יש כוח. בידיים הלא נכונות, הכוח הזה מנוצל לרעה. אבל בידיים הנכונות, העדינות, הרגישות, הכוח הזה הוא עוצמה.
המילים מול הפסיכולוג החביב עליי היו רבות. הרבה פעמים קשות, מכאיבות, מביכות.
מי רוצה לשבת ולהרגיש את הבושה עוטפת מכל עבר? לא אני.
מי רוצה להרגיש את האשמה מרחפת מעל ומשתקת את הלב? לא אני.

יחד עם זאת, המילים שנאמרו, אלו ששיחררו את הבושה והאשמה במלוא תפארתן (ועוד כמה רגשות ככה על הדרך), עזרו גם לפוגג אותן ולהחזיר אותן לפרופורציות.
שנים אחרי, גם אם לפעמים נדמה לי שאני אשמה במותה של איילת שלי, אני יודעת שזה לא נכון. ואני יודעת לענות למחשבה הזו בזכות אותן מילים שנאמרו אצל הפסיכולוג שלי. זו בדיוק העוצמה שהייתי צריכה כדי להרים את הראש מתוך בלילת הרגשות הקשה שהרגשתי לאחר לידה שקטה.

פרויד, ולאקאן

דפנה בן-זקן מספרת על טראומת השואה שליוותה את המשפחה שלה, והדבר המובהק ביותר שעולה מדבריה הוא מקומה הגדול של השתיקה סביב הטראומה המשפחתית.
שילוב בין ממצאי פרויד לגישה של לאקאן אומרת כך: ״מדובר בקרע שנוצר באופן שרירותי שאין בו שום היגיון או פשר. זהו קרע שמותיר את הסובייקט המדבר עירום ממעטפת השפה המגינה עליו. הפגיעה יכולה להיות בסובייקט או בגופו או בחיים עצמם. היא תמיד מופיעה בפתאומיות ובאלימות ומותירה אותנו המומים ובמועקה קשה, ואנו מנסים לאסוף את שרידי המילים שבאמצעותם אנו מתאמצים להבין מה קרה.״

פרויד קבע את אלמנט ההדחקה. לאקאן מוסיף שאל מול רגעים טראומטים מסוימים, אנו נשארים ללא יכולת לבטא מילולית את מה שחווינו.
אלו יכולים להסביר היטב את החוויה של אישה שעברה לידה שקטה. נשים רבות לא מעוניינות להתמודד בכלל עם הלידה השקטה שעברו, לא מעוניינות לנסות לדבר את הכאב האדיר שהן מרגישות, ומעוניינות להמשיך הלאה, אל התינוק הבא מתוך כמיהה חזקה ועמוקה ביותר לתינוק חי.

כמובן שאני יכולה להבין אותן. גם אני רציתי שיהיה לי תינוק חי. אבל זה לא יכול לבוא במקום ההתמודדות עם האובדן שעברנו.
הדחקה לא מאפשרת מחיקה של מה שכבר קרה. הדחקה מרחיקה מאיתנו את הטראומה, אבל היא נשארת טבועה בנו בכל דרך אפשרית, וככל שנשתוק ולא נדבר, היא תעמיק עוד ועוד.
כל חוויה שנעבור בחיים נצרבת בנפש, בנשמה, בלב, וגם בגוף. גם הגוף זוכר את הדברים שקורים לנו. והדברים הרבה פעמים זועקים לצאת החוצה.
לכן הרבה פעמים נראה תופעות בגוף שאין להן הסבר רפואי, שהשורשים שלהן נעוצים בטראומה שעברנו.
השאיפה היא, שגם חווית טראומה או פוסט-טראומה כזו תעבור אינטגרציה לחיים שלנו, כדי שהיא לא תהיה הכוח שמנהל את חיינו.
לא נכון לתת לטראומה להחליט את ההחלטות שלנו. לטווח הארוך, אלו יהיו בחירות שלא נעשות מתוך הרצון שלנו, אלא מתוך התגובה שלנו לסיטואציות אפשריות, שכלל לא בטוח שיתרחשו.

יציאה משתיקה לחרות

מאוד קשה לתאר במילים את הטראומות שעברנו. זה פשוט קשה. ולכן עם שתיקה יותר קל.
אבל לאורך הזמן, השתיקה גבתה מחיר גבוה מדי מחיי, והבנתי, שלמרות הקושי וחוסר הרצון המובהק שגיליתי לדבר על מה שעברתי, אין לי ברירה אלא לדבר.

גיליתי, שהיכולת שלי לצקת למילים את כל הרגשות הכמוסים שלי היא אחד הדברים המבעיתים ביותר שחוויתי, ובו זמנית זה גם מה שסימן את תחילת השחרור, הריפוי וההחלמה שלי.
גיליתי, שככל שאני מדברת על זה יותר, המחיר הנפשי והפיזי שלי יורד. אני כבר לא משלמת את המחיר.
גיליתי, שבאמצעות סיפור הלידה השקטה שלי אני יכולה להעניק תוקף לסיפור הלידה השקטה של מישהי אחרת, להעניק תוקף לכל הרגשות שהיא מרגישה ולהכיר באובדן שלה.
גיליתי, שאני יכולה לחיות את חיי כפי שאני רואה לנכון, ולא כפי שהפחד רואה לנכון.
זו ממשיכה להיות משימה כמעט יומיומית מבחינתי, לנצח את מגבלת הפחד. הוא היה נוכח בחיי כל כך הרבה שנים. אבל אני מצליחה לנצח וזו בעיניי, המהות האמיתית של חירות: להיות חופשיה לעשות כרצוני ללא מגבלות.
וכל זה מתחיל עם מילים שיוצאות מהלב, שיוצאות מהרחם, שיוצאות מהנשמה.

מקורות:
הכל או כלום: שתיקה אל מול משחקי מילים– פרופ׳ יוחאי עתריה, אתר הסתדרות הפסיכולוגים של ישראל

על טראומה אצל פרויד ולאקאן– דפנה בן-זקן, אתר פסיכולוגיה עברית