ארכיון תגיות עבור : לידה שקטה

הפנים והשמות של לידה שקטה

הפנים והשמות של לידה שקטה

הפנים והשמות של לידה שקטהאני עברתי לידה שקטה.
זו לא בושה. זו לא מבוכה (לפחות לא לי). זה עצב עמוק שעברתי ובשניה אני יכולה להתחבר אליו שוב. אני בוחרת שלא לעשות את זה.
במקום זה, אני בוחרת לדבר על לידה שקטה.
זה בדיוק הדבר שמעניק לחוויה הזו פנים, שם, נוכחות, הכרה.

זה בדיוק הדבר שמעניק את הפנים והשמות של לידה שקטה.

לאורך השנים עומדות שורות של נשים ללא פנים, עם כל טביעות האצבע של הריון על גופן ונפשן.
ועם אקסטרא צלקת: איבדנו את התינוק שלנו. התינוקת שלנו לא איתנו. הם מתו עוד ברחם.
לא נראה לי נכון להשאיר את החוויה הזו ללא תווי פנים, ללא שמות.

שורות של תינוקות לאורך השנים קבורים ללא פנים, ללא שמות.
לכולם יש פנים, ולדעתי לרובם יש שמות. כמו שלאיילת שלי יש פנים, יש שם.

התעסקות עם התינוקת שאבדה לי אינה עוצרת מבעדי לחיות את חיי. ההתעסקות עם איילת שאבדה לי מעניקה לה את מלוא המקום, את ההכרה שהיא חייתה בתוכי.
את ההכרה שהיא מתה בתוכי.

כי בשביל למות צריך קודם לחיות. ואם לא אכיר בחיי איילת, איך אוכל להכיר במותה?

רק ההכרה הזו מובילה לאבל, לפרידה ולאינטגרציה של החוויה הזו בחיי.
אני ממשיכה את חיי עם החוויה הזו כחלק מהחבילה שלי.
זה מסע ההחלמה.

אחרי לידה שקטה

ככה זה עכשיו, ככה זה- אחרי לידה שקטה

אחרי לידה שקטהבפוסט שדן במודל טיפולי בלידה שקטה, מצאתי את הרשימה ״אב שכול בא אצל הבודהה״, שכתב פרופ׳ יעקב רז ספרו ״כך שמעתי- רשימות זן״.
הרשימה מדברת על אבא, אבל אני החלפתי לאמא, ואני מקווה שפרופ׳ רז יסלח לי.

הרשימה הזו ריגשה אותי עד דמעות.
כשאני קוראת את הרשימה הזו בלשון נקבה, אני מרגישה, שפרופ׳ רז הצליח להגדיר בדיוק את מה שקורה לנשים לאחר לידה שקטה.
אני מרגישה שהוא היטיב לתאר את מה שאני עברתי לאחר הלידה השקטה שלי עם איילת.
ובעיקר, אני אוהבת את ההבנה, שהאבל והקושי הם תוצר ישיר של האהבה. האבל, הקושי, הבכי, הסבל, המשקולת האינסופית הזו, וזה מה שיש עכשיו.

אני מביאה את הרשימה כאן במלואה:

 

 

אם שכולה באה אצל הבודהה
אבלה ומיוסרת
וביקשה נחמה על מות בנה
אמרה האם לבודהה,
מאז שמת בני אני לא יכולה לאכול
אני לא יכולה לישון
אני הולכת מרחוב לרחוב וצועקת
איפה אתה בן שלי יקר, איפה אתה
עזור לי, מורי

אמר לה הבודהה,
ככה זה אמא, ככה זה
מה שיקר לך, פוצע ומכאיב, מביא סבל, יגון וייאוש
זה מה שמביא מה שיקר לך

האם נדהמה מדברי הבודהה והלכה משם בכעס גדול
הרי מה שיקר לאדם מביא שמחה וסיפוק, ולא יגון וייאוש
ואיך יכול המורה הגדול לומר מה שאמר

מה, בעצם, אמר הבודהה לאם השכולה
הוא אמר, זה מה שמתקיים עכשיו,
ברגע זה ממש, אמא
פצע, כאב, סבל, יגון וייאוש

זה מה שאת חשה
ככה זה עכשיו
ככה זה

לא אמר שלא תדעי עוד צער, לא ניחם, לא אמר הבן יחזור,
לא אמר הוא לא יחזור,
לא אמר עוד תראי זה ישתנה, תני לזמן לעשות את שלו, תראי חברים,
תמצאי משמעות בעבודה, יש לי תרופות לכאב, תעשי מדיטציה,

תלכי לקבוצות תמיכה,
הבן יתגלגל להיות בן-אלים, הוא בגן עדן,
השם נתן השם לקח
הוא לא דיבר על חלופיות הקיום
הוא לא אמר לה כל אלה

הוא אמר לה
ככה זה
את מבקשת שלא לכאוב
להשתחרר מהאבל
ואת לא יכולה, כי זה מה שעכשיו
אין לך לאן ללכת
וככל שאת רוצה יותר
את סובלת יותר
לא רק מן הכאב על מות הבן
אלא גם מכאב המשאלה להשתחרר מן הכאב
ומכאב כישלונה

כי את לא יכולה שלא להיות מה שאת עכשיו
אם אבלה וכואבת
אם יקרה
זה טבע הדברים
מה שיקר לך מביא דאגה
את ומה שיקר לך

כך נגזר
הדאגה כלולה במה שיקר
כמו האדום ברימון
את רוצה בשמחת האהבה ולא בצער האהבה

אבל איך אפשר שמאל בלי ימין, גבוה בלי נמוך
נעורים בלי זקנה, כן בלי לא, יש בלי אין
פגישה בלי פרידה

מי שיקר לך
הוא משוש חייך
דאגה לחייו
ואבל על מותו

אי אפשר אחרת

אבל, אם יקרה,
אמר עוד הבודהה,
את יכולה לדעת אותם עד תום

את הכאב, את הדאגה, את הצער
שהם כאן עכשיו כמו הגשם הזה, כמו כפות הרגליים
דעי אותם ללא שיור
ואת חופשיה מהם

ואז, אם יקרה, היגון הוא שחרור
כמו השמחה, כמו הפחד, כמו הריקוד, כמו החלום
אלה וכל השאר,
כמות שהם, יצירי הבריאה
החומרים שמהם הכל עשוי – חופשיים לבוא, חופשיים ללכת

ככה אמר לי הבודהה

כמה מילים על הריון קשת, ילדי קשת

נתקלתי במושגי הריון קשת וילדי קשת לראשונה במרץ 2019, כ- 8.5 שנים לאחר הלידה השקטה שעברתי עם איילת.
האמת?
אני לא מתחברת למושגים האלו. אני אסביר:
קודם כל, אני חושבת שהקשת תפוסה. הקהילה הגאה מחוברת היטב לקונספט הקשת, וכשאני רואה קשת, אני חושבת על הקהילה הגאה.
אבל הקשת נמצאת בשימוש במיתולוגיה ובדתות עוד לפני ההקשר לקהילה הגאה, החל מהמיתולוגיה היוונית, דרך המיתולוגיה הסינית וכלה במיתולוגיה האירית.
כך שנדמה לי שלקשת יש כבר ״התחייבויות קודמות״.

אתחיל מכך, שאני לא מתחברת למושג ״הקשת שלאחר הסערה״ בכל הקשור ללידה שקטה.
לידה שקטה לא הייתה לי סערה. היא הייתה לי טראומה עצובה, בוכיה ושותקת.
בשום שלב לא הרגשתי שההריון עם נגה היה בבחינת השקט שאחרי הסערה, הקשת שאחרי הסערה. הרגשתי שזה ההריון שאחרי הלידה השקטה, לא פחות ולא יותר.

הריון קשת, ילדי קשת

המושגים ״הריון קשת״, ״ילדי קשת״ מכילים בתוכם, למיטב הבנתי, הבטחות לעתיד טוב יותר, לאושר, סוג של חידוש האמון בין נשים שעברו לידה שקטה והעולם.
אני מבינה את הרעיון, אבל חוששת מהאחריות שהכינוי ״הריון קשת״ מטיל על הילד, כבר מהימים הראשונים בבטן.
הרי באופן טבעי אנחנו ״שמות״ על ילדינו כל כך הרבה תקוות, פנטזיות, חלומות, תיקונים שנרצה לחוות יחד איתם לטעויות שנעשו איתנו. כל אלו נעשים, כאמור, במודע. באופן לא מודע אנחנו עושות כל כך הרבה טעויות עם הילדים שלנו.
כך שבאופן מודע, ״לשים״ עוד אחריות גדולה כל כך על ההריון והילד שאחרי הלידה השקטה מרגיש לי לא נכון ולא בריא.

בעיניי, לא נכון לנו לצפות שההריון החדש והתינוק האחר יתקנו לידה שקטה, את הריק ואת האובדן שחווינו.
הילד שאחרי הלידה השקטה לא נועד לתקן את החוויה הקשה של הלידה השקטה. תפקידו אינו להחזיר את אמונה של האם בעולם או בגופה.
מין מחשבה, שאם רק יהיה לנו עוד הריון, עוד תינוק, הכל יהיה בסדר והלידה השקטה תהיה כלא הייתה.
מכל הדברים שקראתי ברשת, קראתי הודעות רבות של נשים סביב הנקודות האלו, והמחשבות האלו עושות לי קווץ׳ בלב.

כמובן שאני יכולה להבין את המחשבות האלה. גם אני חשבתי בעבר שאם רק יהיה לי ילד נוסף, הכל יהיה בסדר.
זו לא הייתה מחשבה נכונה. כיום אני מרגישה שמבחינתי זה היה כמו המשך הקו של הכחשת קיומה של איילת שהרבה מאוד אנשים סביבי ראו לנכון לאמץ: מהר מהר, לעשות עוד תינוק, והוא ימחק את כל הזכרון הנוראי הזה של הלידה השקטה, ואת העובדה שמישהי מתה לי ברחם, ומי יודע כמה זמן היא הייתה מתה אצלי ברחם, וימחק לי את העובדה שהייתי בהריון 37 שבועות ו- 3 ימים וילדתי מוות.
והתינוק הזה יחזיר אותי לקו אחד עם המציאות, והוא יביא את האושר והצחוק, והוא ירפא לי את הלב, והוא יאחה לי את הפצע, והוא יביא לי אושר.
רק הוא יביא לי אושר.

אבל איילת הייתה איתי 37 שבועות ו- 3 ימים. אי אפשר למחוק אותה מחיי, חיינו.
ואי אפשר למחוק את הלידה השקטה מחיינו. אי אפשר למחוק את ההריון, ואת הלידה השקטה, ואת הפרידה, את האובדן, את האבל.

נגה שלי נולדה 13 חודשים לאחר הלידה השקטה שלי עם איילת. מדובר על ילדה אחרת, נפרדת לחלוטין מהחוויה הקודמת.
כן, קשה להפריד, אבל זו האמת. קיומה של נגה אולי שזור בעובדה שאיילת לא שרדה את ההריון, אבל שם זה נגמר.
תפקידה לא היה בשום דרך לאחות את הפצעים, לרפא את הוריה, לסגור את הגולל על החוויה העצובה שעברנו וכל שאר האפשרויות שניתן לחשוב עליהן.
נגה לא הייתה המפתח לאושר שלי. היא בהחלט חלק ממנו, אבל היא לא סוד האושר שלי.
״לשים״ עליה תפקידים שכאלה נראים לי כטעות.

אושר

האמת היא, כך אני חושבת, שאושר לא מגיע רק עם הולדת ילד. גם אם מדובר על הריון ולידת ילד לאחר לידה שקטה.
אני חושבת שלא טוב לנו לתלות את האושר שלנו על מישהו מבחוץ, לא משנה כמה הוא או היא קרובים אלינו. ילדים בהחלט מביאים איתם כמות עצומה של אושר ושמחה לחיינו, אבל זה אינו תפקידם, זה פשוט קורה מהיותם ילדים.

השמחה שלנו, האושר, הטוב, כל אלו הם אלמנטים שנכון שיגיעו מתוכנו. מתוך מסע החלמה שעברנו לאחר לידה שקטה (או כל טראומה, האמת), עיבוד של החוויה בכמה רמות לכדי אינטגרציה של החוויה בחיים שלנו. לא סתם אומרים שכשהאמא שמחה הילד שמח.
הטיפול שלנו בעצמנו הוא חיוני לאמהות שלנו, לחיי משפחה שמחים ולזוגיות טובה, אוהבת ותומכת.

*תמונה: נגה, יולי 2016

 

מודל טיפולי בלידה שקטה

מודל טיפולי בלידה שקטה- מחשבות לאור מאמרה של ד״ר חניתה ראובן -קרישפין

מודל טיפולי בלידה שקטהבאחד משיטוטיי הרבים ברשת (יש שחושבים רבים מדי, ובכך אני מתכוונת שאני חושבת שהם רבים מדי…), מצאתי את מאמרה של ד״ר חניתה ראובן-קרישפין ״מודל טיפולי בלידה שקטה״.
מיד הדפסתי כמובן, והמאמר חיכה לי כחודשיים וחצי עד שהגעתי לקרוא אותו. החיים, העבודה, העייפות. דברים כאלה.
אבל מדי פעם הצצתי וקראתי עוד משפט. עוד פיסקה. כמובן יצא שבסופם של חודשיים וחצי, גיליתי שפחות או יותר קראתי את כל המאמר במהלך הזמן שעבר.
אבל ממש היום אני יכולה לומר בפה מלא שקראתי וכהרגלי בקודש, יש לי מה לומר.

מודל טיפולי בלידה שקטה

על קצה המזלג: ד״ר ראובן-קרישפין מציעה מודל לטיפול פסיכולוגי שנסמך על מנהגי האבלות של היהדות. לאחר מפגשי הערכה שהיא מקיימת, נערכים מפגשי ״שבעה״, שבעה מפגשים טיפוליים המדמים את תהליך השבעה המוכרת לנו.
ד״ר ראובן-קרישפין מתייחסת לשלב זה כלב הטיפול, בהם מתקיימת עבודת האבל, עיבודו ומתן מקום לאבל וכל מה שהוא מביא איתו.
לאחר שבעה מפגשים, ישנה הפסקה ומפגש נוסף המתקיים ביום השלושים מתאריך סיום תהליך השבעה בטיפול.
בנקודה זו, ד״ר ראובן-קרישפין מאפשרת התבוננות על התהליך, הטיפול והצורך בהמשך המפגשים.

לאורך המאמר ניכרת רגישותה של ד״ר ראובן-קרישפין כלפי הנושא, הנשים ובני/בנות זוגן שהיא פוגשת בקליניקה. לאורך המאמר היא סוקרת את הקושי שלידה שקטה טומנת בחובה, את ההלם שהוא יכול לייצר, את הקושי ואת הבדידות שאנחנו כל כך מכירות כחלק מכל הסיפור הזה שנקרא ״לידה שקטה״.

קראתי את המאמר בנשימה אחת, והוא הדהד נקודות שאני מעלה בעצמי בשיחות עם מטפלות ומטפלים בתחום הרפואה הסינית שנתקלים בלידה שקטה בקליניקות שלהם, ונקודות שעלו גם בכתיבה שלי לאורך הזמן פה, באינסטגרם ובפייסבוק:

ד״ר ראובן-קרישפין כותבת: ״נשים אותן פגשתי תיארו אמירות משתיקות אליהן נחשפו, אמירות כמו ״תתמקדי במי שבבית״, שאינן מאפשרות לגיטימציה לאבל, לאובדן. חוויה נוספת של הקטנה של האובדן תוארה על ידי יולדת שסיפרה כי בתגובה ללידה השקטה שעברה קיבלה רק הודעות כתובות, ומעבר לכך לא זכתה לביקורים או לתמיכה כלשהי, וכך נותרה בתחושה שאין אפשרות להכיר ביגונה. אמירה נפוצה נוספת- ״אתם צעירים ויכולים לעשות עוד תינוק״, מבטאת חוסר הבנה לכך שתינוק אחד לא יכול להחליף תינוק אחר, ומדגישה את היחס המבטל שיש מול חווית האובדן״.

אני חושבת שאנשים אומרים המון דברים מכל מיני סיבות- חוסר הבנה, חוסר טאקט, חוסר מחשבה. רבים מהם לא יכולים להכיל את המחשבה שתינוק יכול למות ברחם אימו, או להיוולד מת. מניסיוני האישי, כמעט כולם נתקלים בקושי להכיל כל כך הרבה עצב, צער וכאב. מתוך מקומות אלו, אני חושבת שהרבה מאוד אנשים אומרים את מה שאומרים מתוך תחושת מחויבות לומר משהו. כי אולי השתיקה גרועה יותר. לאורך השנים מאז שאיבדתי את איילת שלי, הבנתי שהרבה פעמים, מדובר על ניסיון של אנשים לנחם את עצמם. אם במקרה הם מנסים לחשוב מה היה קורה לו הם איבדו תינוק, או כאמור, לא יכולים להכיל את הכאב והצער, הם פשוט אומרים משהו שהם חושבים שינחם אותם, שיעביר את החוויה הקשה ממחשבותיהם.

המשפט האחרון מתוך הציטוט ״אמירה נפוצה נוספת- ״אתם צעירים ויכולים לעשות עוד תינוק״, מבטאת חוסר הבנה לכך שתינוק אחד לא יכול להחליף תינוק אחר, ומדגישה את היחס המבטל שיש מול חווית האובדן״, מבטאת מבחינתי את הקושי האמיתי במפגש של אישה שעברה לידה שקטה עם החברה:

בשביל למות, צריך קודם לחיות.
וזה אומר, שכדי להכיר במותה של איילת שלי, אנשים היו צריכים קודם להכיר בחייה. אבל היא חייתה אצלי ברחם, ובמונחים רפואיים אנחנו מדברים על ״עובר״. העובדה שזה היה בשבוע 37 ושלושה ימים לא משנה. כך היה השיח הרפואי סביבי: לא עברתי לידה שבסופה נולדה איילת, התינוקת שלי שמתה. בניירת השחרור שלי מבית החולים נכתב שבסיום הלידה נפלט עובר מת ממין נקבה.
כשהגעתי למיון יולדות ולא הצליחו לשמוע דופק במוניטור, הודיעו לי שאין דופק. לא אמרו לי שהתינוקת שלי מתה. זה אכן משתמע, אבל הסמנטיקה כאן חשובה. ואם זה השיח הרפואי, אין סיבה שהשיח בחברה שסביבנו תהיה שונה בהרבה. אם לא נולד, זה לא חי.
אנחנו חיים בחברה שמתקשה לייצר שיח סביב מוות. אנחנו, שעברנו לידה שקטה, מתקשות עוד יותר, כי מי רוצה לדבר על תינוקות מתים?
בחברה שכל כך מרוכזת סביב ילודה, הריון, פרו ורבו וכל שאר הדברים, שיח על תינוקת שמתה הוא בלתי אפשרי כמעט!

המודל המוצע מאפשר מרחב טיפולי בטוח עבור נשים שעברו לידה שקטה, והן מרגישות שהגיעו למקום בו הן יכולות לעבד את החוויה שעברו, על שלל הרגשות והקשיים שהן נתקלות בדרכן.
וזה בדיוק מה שאני מיישמת בקליניקה שלי, ומה שאני מדברת עליו בהרצאותיי בפני מטפלים ברפואה סינית ורפואה משלימה בכלל, הצעה לשיח אחר. שיח, שהמילים בו מכירות באובדן ומאפשרות למטופלות להרגיש הכל, לבכות הכל, לדבר הכל. אלו שישכילו לספק את המקום הזה עבור המטופלות ובני/בנות זוגן, יהיו בבחינת קרש הצלה עבור המטופלות שיוכלו שם להתחיל את מסע ההחלמה שלהן, או לחילופין להיות עוד חלק משמעותי ממסע ההחלמה שכבר התחיל.

לידה שקטה ביהדות

דרך הלידה השקטה נפגשתי עם הגישה ביהדות שאומרת שלא יושבים שבעה על איילת שלי (כי היא עובר, כאמור). אין שבעה, אין שלושים, אין יום שנה.
באופן אישי עניין השלושים ויום השנה, כמו גם ענייני הקבורה, לא מדברים אליי ממש ולא תופסים חשיבות בחיי ובמפגשים עם המוות שהיו לי טרם הלידה השקטה, למרות שאני חושבת שנקודות ציון אלו אינן מקריות. לעומתם, השבעה בעיניי משמעותית מאוד.

לאחר שחזרנו הביתה, קמנו יום אחד בבוקר, הסתכלנו בעלי ואני זו על זה ואמרנו שאנחנו מרגישים קצת אחרת. הסתכלתי ביומן וראיתי שעברו שבעה ימים מהלידה השקטה של איילת.
החוויה הזו שלי קצת אחרת מהמודל שד״ר ראובן-קרישפין מציעה, אבל הרעיון דומה וברור: צריך לתת מקום לאבל, לשכול, לכאב, לצער, לקושי, למשקולת האדירה הזו בלב שאינה נותנת מנוח ומקשה על הנשימה הרצופה והרגילה, המשקולת שלא באמת מאפשרת לנו לאכול כמו שצריך, שמפריעה את שנתנו ומבלגנת את חלומותינו.
בעניין זה, היהדות גאונית בעיניי. ההבנה ששבעה ימים מאפשרים עיבוד ראשוני, ושדואגים לנו ולא משאירים אותנו לבד, מדובר על הבנה עמוקה של נפש האדם, על בריאות נפש האדם.
ולכן, כשהשבעה מבוטלת, מתבטלים כל הדברים הנכונים והחשובים שנשים ובני/בנות זוגן לאחר לידה שקטה כל כך זקוקים להם. והנטייה להתבודד ולהסתגר כבר מתחילה כאן, בעיניי.

בהרצאה שהעברתי בנושא לידה שקטה לפני כחצי שנה נכח רב, שסיפר לי בעיניים נוצצות שיש אנשי דת ששואלים את ההורים אם ירצו לימול את בניהם שנולדו ללא רוח חיים. שלמרות שאין שבעה, אכן כן מתקיימים מנהגי ההתאספות ומתן העזרה להם הזוג זקוק לאחר אובדן שכזה. שוב, הוא הדגיש שיש גישות שונות, אך שמחתי לשמוע שזה קיים, כי להשאיר זוג שעבר לידה שקטה ללא התמיכה הזו היא לחלוטין מסר של ״תם ונשלם ועכשיו בואו נשכח״.

התרגשתי לקרוא את הרשימה החותמת את המאמר, מתוך ספרו של פרופ׳ יעקב רז ״כך שמעתי״. לא הכרתי את הספר עד קריאת מאמר זה, ומיד רשמתי לעצמי לרכוש את הספר.
הרשימה מדברת על אב שכול שמגיע אל הבודהה ומבקש לקבל נחמה מהבודהה. הנה החלקים שריגשו אותי ביותר (שיניתי מלשון זכר ללשון נקבה, אני מקווה שפרופ״ רז יסלח לי…):

״את מבקשת שלא לכאוב
להשתחרר מהאבל
ואת לא יכולה. כי זה מה שעכשיו
אין לך לאן ללכת
וככל שאת רוצה יותר
את סובל יותר
לא רק מן הכאב על מות הבן
אלא גם מכאב המשאלה להשתחרר מן הכאב
ומכאב כישלונה
כי את לא יכולה שלא להיות מה שאת עכשיו״

וציטוט נוסף:

״את רוצה בשמחת האהבה ולא בצער האהבה
אבל איך אפשר שמאל בלי ימין, גבוה בלי נמוך, נעורים בלי זקנה
כן בלי לא, יש בלי אין, פגישה בלי פרידה
מי שיקר לך, הוא משוש חייך, דאגה לחייו ואבל על מותו
אי אפשר אחרת״

אנחנו תמיד נעדיף להדחיק את הרגשות ״השלילים״, לדחוק בעצמנו ״לחזור לעמוד על הרגליים״, ונתפלא כל פעם מחדש איך אנחנו לא מצליחות להתקדם בתחומים שונים בחיינו.
אך אם לא נדע לתת מקום לצער, אבל, עצב, אובדן, כאב ולתת להם להיות, לא נוכל לחיות את חיינו כמו שאנחנו באמת רוצות. יש לתת לרגשות אלה את המקום המלא, ממש כפי שאנחנו מאפשרות מקום מלא לשמחה, צחוק, אהבה, תקווה.

פרופ׳ יעקב רז היטיב לסכם את הדברים. כשאנחנו מדברות על פוטנציאל של חיים, אנחנו אוטומטית נדבר גם על פוטנציאל של מוות (בין אם ניתן לזה מקום ובין אם לא). אי אפשר אחרת.
וד״ר ראובן-קרישפין מיטיבה עם מטופלותיה ובני/בנות זוגן ביצירת מודל המאפשר מרחב בטוח לזוגות שעברו לידה שקטה לעבד את החוויה ולאפשר לה לעבור אינטגרציה לחיים שלהם.

לקריאת המאמר של ד״ר חניתה ראובן-קרישפין לחצו כאן.

לידה שקטה

לדבר על לידה שקטה

לידה שקטהב- 6.9.2010, בשבוע 37 ו- 3 ימים להריון השני שלי, הרגשתי לא כל כך טוב ונחתי רוב היום. אחר הצהרים, לא הייתי בטוחה שהרגשתי תנועות של התינוקת שלי, לכן הלכתי להיבדק בבית היולדות.
לאחר ניסיונות של כמה אנשי מקצוע לראות דופק במוניטור, אמר לי רופא אחד מתוך שלושה שעמדו מולי ״אני מצטער, אבל אין דופק״.

או במילים אחרות: התינוקת שלך מתה בתוך הרחם שלך.

כשזה קרה לי, הרגשתי בודדה ולבד בחוויה שלי. הרגשתי שרק אני עברתי לידה שקטה בכל העולם.
כמובן שזה לא המצב: 6 לידות מכל 1,000 לידות בישראל מסתיימות בלידה שקטה. באוסטרליה המספרים כפולים.
אין סיכוי שאני לבד.

אנחנו רואות את זה עם טראומות אחרות.
כשקורה לנו משהו כל כך משמעותי ועמוק, אנחנו מרגישות (ומרגישים) שאנחנו היחידות שזה קרה להן.
על כך נוסיף את אלמנט השתיקה. באופן כללי, טראומות נוטות להיות נושא מושתק:
עדיף לא לדבר, לא לתת לזה מקום, לא להתייחס. להמשיך עם החיים. אין לנו מה לעשות, רק לחכות. צריך להרפות, לשחרר. לא להתעסק בזה, לא לנבור.
איך אומרים תמיד? ״הזמן יעשה את שלו״.
משפט מרגיז ושיקרי.

שתיקה רק מעמיקה את הטראומה.
הטראומה משגשגת היטב בחושך, ההזנה הקבועה היא כאמור שתיקה, והיא מתקיימת בתוכנו בבדידות.
לבד.
ללא התערבות אדם.

לא ברור מתי השתיקה הפכה להיות לחוק לא כתוב בכל הקשור לטראומות, אבל אם נסתכל על טראומות באופן כללי, השתיקה נמצאת שם כקוד מוסכם: קרה משהו, ואנחנו לא מדברות על זה.

לדבר על לידה שקטה

מה זה אומר ״לדבר על לידה שקטה״?
כיום ניתן למצוא הרבה סיפורי לידה שקטה ברשת כמעט בכל ערוצי המדיה החברתית: ביוטיוב ניתן למצוא נשים שיושבות מול המצלמה בחדר השינה, מגוללות את מה שקרה בלידה השקטה עצמה בבית היולדות. באינסטגרם סיפורי הלידה השקטה מסתובבים בינינו, עם תמונות של התינוקות שנולדו ללא רוח חיים. בפייסבוק יש לא מעט קבוצות בנושא, והרבה פעמים ניתן לראות בפיד שיתוף של פוסט, בו כותבת מישהי שהיא עברה לידה שקטה, ושם היא מפרטת את פרטי הלידה השקטה שעברה בבית היולדות.
המון כאב ודמעות עולים מכל אלה.

אבל לידה שקטה אינה מסתיימת בבית היולדות. היא רק מתחילה שם.
מבחינתי, לדבר על הלידה עצמה זה רק חלק אחד מתהליך ההחלמה והריפוי. הכותרת ״לידה שקטה״ כוללת בחובה גם את כל מה שקורה אחרי הלידה עצמה: המבטים של מכריי בסופר או ברחוב, הבכי, כאבי הפאנטום שעברתי בזרועותיי כי התינוקת שלי איילת איננה, השקט הרם שעטף את הבית ואת חיי כשחזרתי הביתה מבית היולדות, חוסר היכולת של החברה סביבי להכיל את הכאב והאובדן שאני חוויתי, החברה שמדרבנת להתגבר כבר על העניין, ומבטיחה שעוד מעט יהיה לי תינוק חדש, הרבה לפני שהכירה בקיומה ובמותה של איילת שלי. הקנאה והמרמור שחוויתי בכל פעם שראיתי מישהי עם 2 ילדים, או אישה בהריון, או אישה עם תינוקת שנולדה ממש בסמוך ללידה שלי. עצם ההתמודדות שלי עם קנאה ומרמור, רגשות חדשים מבחינתי שלא חוויתי לפני כן.
החוויה הזו לימדה אותי עצב עמוק ואמיתי מהו, מהמקום הכי עמוק שיכול להיות, הרחם שלי. כל אלה, ועוד דברים רבים נוספים שעברתי, הם חלק בלתי נפרד מ- ״לדבר על לידה שקטה״.
לדבר על העובדה שגם בן/בת הזוג איבדו תינוק/ת, וגם הם מתאבלים ועצובים ובוכים, גם זה נקרא ״לדבר על לידה שקטה״.

הזמן לא עושה את שלו. אנחנו עושות את שלנו.

הזמן מאפשר לנו את הזמן לכאוב, לעבור את התהליך שלנו. הזמן לא מעמעם או מטשטש, הרבה פעמים הוא מהווה תזכורת כואבת וחוזרת לכל מה שאיבדנו. פעמים אחרות הזמן פשוט עובר.
ואיפה אנחנו? פשוט זורמות עם הדקות והשניות?
אנחנו בוחרות איך לחיות את חיינו. אנחנו עוברות את התהליך כל פעם מגובה אחר של מדרגות הספירלה של החיים. ההחלטות שלנו, הבחירות שלנו, הן שמכריעות על חיינו.
אנחנו חזקות הרבה יותר ממה שהחברה מספרת לנו.
אנחנו חזקות הרבה יותר ממה שנדמה לנו.

במהלך 9 השנים שעברו מאז הלידה השקטה שלי, עברתי מלחמה פיזית ונפשית של לידה, פרידה והחלמה. הענקתי וחוויתי אהבה גדולה עם בעלי, הבן שלי ואנשים שעזרו לי בדרך. פחד לעבור עוד הריון, עוד לידה שקטה, עוד עצב. שמחה מעוד הריון, תנועות של מישהי חיה בתוכי שוב, שמחה על כל מה שיש לי. אובדן של תינוקת וחיים שלמים שלא יהיו לי איתה. תקווה שאשמח, שאחלים, שאצליח לקחת את החוויה הזו ולצקת לתוכה משמעות. כאב על שבכלל עברתי חוויה כל כך עצובה, שמישהי מתה אצלי ברחם. החלמה מהחוויה וכל שהיא מביאה איתה, להסתכל לחוויה הזו  בלבן של העין, ולהבין שזו עוד חוויה לפסיפס הזה שנקרא ״החיים של יעל״.
תשע שנים אחרי אני משתפת את הסיפור שלי עם אחרות (ואחרים) שעברו לידה שקטה ואובדן מתוך רצון להפסיק לשתוק את החוויה שעברתי ולהתחיל לדבר אותה, לעזור לאחרות לדעת שהן לא לבד וכדי שתדעו: יש תקווה אחרי לידה שקטה.

*הכתבה פורסמה גם באתר מאקו

לידה שקטה

ההשפעות של לידה שקטה על החיים שאחרי

לידה שקטההרבה נשים מתייחסות ללידה השקטה כנקודה של ״לפני ואחרי״, החיים שלפני הלידה השקטה והחיים שאחריה.
זה אינו המצב אצלי. זו בהחלט נקודה משמעותית בחיי, אבל אני לא חושבת שניהלתי את חיי אחרת לפני הלידה השקטה ואחריה.
אני חושבת שהסיבה לכך היא בעיקר העובדה שלפני הלידה השקטה שלי, נתקלתי במוות ואובדן מספר פעמים. סבא שלי נפטר באזור הצבא, סבתא שלי אחרי הצבא, והאובדנים המשמעותיים יותר בחיי, אובדן הוריי, הגיע בשלהי שנות ה- 20 לחיי. אמא שלי נפטרה באוקטובר 2001, כשהייתי בת 26 (וחצי)ֿ, ואבא שלי נפטר כשנתיים ושבעה חודשים אחרי אמא שלי.
אלו היו האובדנים שמבחינתי מחלקים את החיים שלי ל״לפני ואחרי״. בעיקר המוות של אמא שלי, שתפס אותי באמצע סערה בחיי והפך את הכל לקשה עוד יותר.

לידה שקטה לא הייתה הנקודה בה התהפכו לי החיים.
אבל זו הייתה החוויה שלימדה אותי עצב עמוק ומהותי מהו. עצב זו המילה שהכי מתאימה מבחינתי ללידה שקטה.
חוויות אחרות לימדו אותי על כעס גדול, על חמלה לילדה שהייתי שעברה את הטראומות והקשיים שעברה.
אבל לידה שקטה היא פשוט חוויה עצובה ביותר, בכל רובד אפשרי בנפש וגם בגוף.

אני תוהה לפעמים אם לידה שקטה השפיעה על ההורות שלי. האם אני אמא אחרת ממה שהייתי לאחר הלידה השקטה?
אני לא מתייחסת לתקופה הראשונה של ההתמודדות  והאבל, שם זה ברור שהדברים היו אחרים.
כדי לענות על השאלה הזו אני מרגישה שאני צריכה להסתכל על שאלה רחבה יותר:
האם הלידה השקטה שינתה אותי?

ההחלטה לחגוג
אני חושבת שהתשובה לכך היא שלמדתי דברים מסוימים מכל חווית הלידה השקטה, אבל אני לא חושבת שהיא שינתה אותי באופן מהותי.
נשים שעברו לידה שקטה מספרות הרבה פעמים שהן איבדו את התמימות, שכל שמחה מגיעה עם ספקות וחששות. לשמחתי, זה לא קרה לי.
אבל אחד הדברים שאני זוכרת שהיו בגדר החלטה מאוד ברורה בחיי לאחר הלידה השקטה הוא, ההחלטה לחגוג.
מאחר ואני חושבת שהכוח היחיד שיכול לעמוד אל מול המוות הוא החיים, ההחלטה לחגוג היא מבחינתי שוות ערך להחלטה לחיות. ולחיות טוב.
זה אומר לאהוב כמה שיותר, לשמוח כמה שיותר, ולקחת כל הזדמנות ולחגוג אותה כמה שאני יכולה וכמה שאני מרגישה שנכון לי.

הפעם הראשונה שהרגשתי שאני רוצה לחגוג אחרי הלידה השקטה עם איילת ב- 2010, הייתה יום הולדת 5 של שחר, שהגיע 4 חודשים לאחר הלידה השקטה.
נקבעה מראש חגיגה לכל ילדי הגן, והחלטתי שאני תופסת את ההזדמנות בשתי ידיים כדי לחגוג ולשמוח כמו שלא שמחתי כבר הרבה זמן. גיליתי באתר בייקרלה את נפלאות הקייק פופס, אבל האישה שמנהלת את האתר, אנג׳י, לקחה את זה כמה צעדים קדימה והכינה את מה שנקרא קאפקייק פופס.
עפתי על הקאפקייק פופס האלה.
עשיתי חזרות, קיבלתי משלוחים מחו״ל מחברה כדי לקבל חומרים שלא היו בארץ באותו זמן, מצאתי חלופות בהתאם לצורך… והעמדתי לתפארת יום ההולדת של שחר כ- 40 קאפקייק פופס, כל אחד נוצר בעבודת יד שלי.
בדיעבד הבנתי שמדובר פה לחלוטין על ריפוי בעיסוק. ההרפתקאה הזו עזרה לי לעבור שלב בתהליך העיבוד של חווית הלידה השקטה שלי, והכניסה שמחה גדולה לחיים שלי, בזמן שבאמת הייתי זקוקה לה.

אני בוחרת לחיות באור
ההחלטה לחגוג השתנתה במהלך השנים ברצון ובצורך לשמוח.
מאוד קל לשמח אותי באופן כללי, אבל אני מרגישה שהצורך לשמוח גדל ושורשיו של הצורך הזה מצויים בהחלטה ההיא, לחגוג.
ההחלטה לחגוג, כאמור, היא חלק בלתי נפרד מהבחירה לחיות.
אלן קאמינג, שהוא ההשראה וההשפעה הגדולה ביותר שלי לכתיבה ודברור נושא הלידה השקטה (ובכלל מהווה השראה להרבה דברים בחיי), אמר באחד מאלפי הראיונות שלו (כן, צפיתי בחלק ניכר מאלפי הראיונות האלה):

"I have both darkness and light inside me. I choose to be in the light״

״יש בי חושך וגם אור״ הוא אומר ומוסיף: ״אני בוחר לחיות באור״.

זו בחירה, זו החלטה. ויש תקופות בחיים שקמתי וכל יום בחרתי בזה מחדש באופן מודע. בתקופות אחרות הבחירה פשוט נעשית כרפלקס.
אני באמת חושבת שזו בחירה, וברגע שהבנתי את זה, ידעתי מה אני צריכה לעשות, ידעתי שאני צריכה עזרה וביקשתי אותה. ידעתי מה הפעולות שאני צריכה לעשות כדי כל יום להתקדם עוד צעד אחד, קטן ככל שיהיה, לעבר החיים שאני רוצה שיהיו לי.

אני לא ״המשכתי הלאה״ מהלידה השקטה. זה לא ״היה ונגמר״.
החוויה הזו ממשיכה יחד איתי, לאחר עיבוד, ריפוי והחלמה. היא עברה אינטגרציה ונטמעה כחלק בלתי נפרד מהחיים שלי, כמו כל חוויה אחרת.
אני ממשיכה להתמודד איתה, כל פעם אחרת. היא חלק מהחבילה שלי.

תמונה: סטודיו התחלות, שמרית הלל

It's A Boy- סרט קצר בנושא לידה שקטה

It's A Boyבאחד הפוסטים שלי בכובע השני שלי, אתר סינית, מישהי תייגה את לימור ברק.
לימור ברק היא תסריטאית, אשת תוכן (שמים לב לזה מיד, יש לה יכולת מעוררת קנאה בבחירת המילים הנכונות והמדויקות ביותר).
שמחתי להכיר.
אבל זה לא נגמר שם.
היא שלחה לי טריילר לסרט קצר, ושאלה אותי ״מה הבנת מזה?״

הסרט It's A Boy מבוסס על סיפור אמיתי בו אישה מתבשרת, במהלך ההריון, שבנה אובחן עם תסמונת. מאותו רגע, האישה תיעדה את כל מה שהתרחש בטוויטר, עד ללידה השקטה שעברה, כולל. לימור עקבה אחר האישה הזו, ואף ראיינה אותה (בראיון שלא פורסם בסופו של דבר), והסיפור ריתק אותה עד לכדי יצירת סרט קצר, שמספק הרבה חומר מחשבה על התמודדות זוגית עם לידה שקטה לצד התמודדות של כל אחת ואחד עם המצב והחוויה.

מחשבות על מקומם של בני/בנות הזוג בלידה שקטה, עד כמה החברה בה אנחנו חיות מאפשרת לבני זוג להתאבל על אובדן הריון, על אובדן תינוק בלידה שקטה, ומילא מאפשרת- עד כמה היא מכירה בכלל במקומו של הגבר בכל הקשור להריון ולידה.

מחשבות על עידן המדיה החברתית בו אנחנו חיות, שהרבה פעמים שיתוף של זרים שמעולם לא פגשנו קל לנו פי כמה מאשר שיתוף של אנשים שקרובים אלינו ומכירים אותנו אינסייד אאוט.

תהיות על ההשתבללות האוטומטית לאחר לידה שקטה, ועד כמה ניתן לפעמים להישאב למקום הזה, פשוט כי זה הרבה יותר קל מאשר לבקש עזרה, ולקבל אותה.

עידן המדיה החברתית מאפשר לנו לשבור שתיקה על נושא כמו לידה שקטה. חשוב לזכור תמיד במקביל למצוא את העזרה (מחוץ למסף) שאנחנו זקוקות לה כדי להחלים.

אני מקווה לעדכן כאן כשהסרט יצא.

קרדיטים:
נעמה אמית – יונית
אמנון פישר – ארי
נינה קוטלר – רות
הילה גונן – מירב
אלדד בוגנים- במאי
אלון גרגו- צלם
שרון שוחט – עורכת
עידן פלג – מוזיקה מקורית
תמיר צבי – מפיק
זיו סנעטי מרקובצקי – תסריטאית, מפיקה
לימור ברק – תסריטאית, מפיקה

 

טריילר HEB-SUB 2019 ITS A BOY from limor barak on Vimeo.

 

 

הריון אחרי לידה שקטה

הריון אחרי לידה שקטה – 5 טיפים שיוכלו לעזור לך

ההריון שאחרי לידה שקטהנשאלתי לא מעט לגבי הריון אחרי לידה שקטה.
אתחיל מלומר שלכל אחת הקצב שלה, וכל אחת בוחרת לעצמה על פי שיקוליה. זו החלטה מורכבת ואמיצה (לא משנה מהי ההחלטה), והשותפים הטבעיים פה, לדעתי, הם בן או בת הזוג.

מתי אפשר להיכנס להריון אחרי לידה שקטה

פעמים רבות נשאל בכלל מתי אפשר להיכנס להריון לאחר לידה שקטה.
לשאלה הזו אין תשובה אחת, כי אין סיבה אחת בלבד ללידה שקטה. ולכן כדאי לדעת מדוע התרחשה הלידה השקטה, ולהבין אם יש לסיבה זו השפעה כלשהי על תזמון ההריון שאחרי.

אני נכנסתי להריון 4 חודשים אחרי איילת. זה הרגיש לי ולבעלי נכון. הגעתי להריון הזה לאחר טיפול פסיכולוגי בן שלושה חודשים אצל הפסיכולוג האהוב עליי, כלומר מבחינתי הגעתי לאחר תהליך עיבוד בסיסי של החוויה שעברתי. ידעתי שאני עומדת על בסיס איתן, גם אם אלך כמה צעדים אחורה, לא אתמוטט.

יחד עם זאת, היו לא מעט פחדים, חרדות וחששות.
אני כר פורה לחרדות. נדמה לי שלאחרונה החרדות קצת נחות להן, אבל לאורך חיי אני זוכרת לא מעט חרדות. וזה בסדר, למדתי לחיות איתן.
אבל בהריון שאחרי איילת, היו הרבה חרדות ופחדים, ודי בצדק אם תשאלו אותי. איך לא יהיו?
הבנתי די מהר שצריך לעבור את ההריון הזה בצורה אחרת ממה שעברתי אותו עם שחר ואיילת.

הריון אחרי לידה שקטה- בשבחה של הגישה הפרקטית

הרבה פעמים נמצא את עצמנו שטות בסחף התחושות והרגשות שלנו.
הזרם של הרגשות הוא כל כך חזק, ואחרי לידה שקטה, זה הזרם שנותן את הטון.
העניין הוא, שלשוט בזרם הרגש הרבה פעמים יוביל לחשיבת יתר, חוסר יכולת להחליט החלטות נכונות, חרדות, פחדים ועוד ועוד.
לכן חשוב, בעיניי, לגייס את הגישה הפרקטית שיש בנו, לטובת הגדלת הסיכויים שנוכל להעביר הריון מוצלח לאחר לידה שקטה- עד כמה שאפשר.

מתוך ההבנה הזו, עשינו חושבים. מה חשוב לנו?
ידעתי שאני רוצה גינקולוג או גינקולוגית שיוכלו לנווט את ההריון באופן שיעניק לי בטחון ושקט נפשי. התחלתי עם גינקולוגית שקיבלתי עליה המלצה חמה ממישהו שאני מאוד סומכת עליו, אבל מהר מאוד הבנתי שאני לא סומכת עליה בכלל. הרגשתי שהיא נסחפת אחרי כל אפשרות שמישהו מעלה, מה שמכניס אותי ליותר מדי בדיקות וחרדות וזה הרגיש לי לא מתאים בכלל.

בהריון עם שחר הייתי בקופת חולים מכבי, ושם פגשתי את ד״ר עמוס בר. שמעתי עליו לא מעט ביקורת, ושמעתי עליו לא מעט תשבוחות.
אני פגשתי רופא סופר מקצועי, שקול, עם חוש הומור (נקודה חשובה מבחינתי), שאפשר לדבר איתו.
לאחר הלידה של שחר עברתי לקופת חולים כללית, והחלפתי גינקולוג. לא נורא, מצאתי עוד מישהו מוצלח. ד״ר אייל דקל שמו.
לאחר הלידה של איילת, התייעצנו עם ד״ר קופרמינץ, שבשל ערך אחד גבולי בתוצאות בדיקות הדם שהבאתי איתי, רצה שאתחיל לקחת קלקסן על בסיס יומי. זה מאוד מאוד הפתיע אותי! מאיפה זה הגיע??
ובכל זאת, ד״ר קופרמינץ התעקש.
ואני הרגשתי עם זה סופר לא נוח.
אז הלכנו לחוות דעת שניה, אל ד״ר בר.
הוא הסתכל על הבדיקות, התבונן בי, והתחיל לדבר. ובעוד הוא מדבר, אני נרגעת.
המסקנה ברורה. ד״ר בר ילווה אותי את ההריון השלישי שלי.
במקביל המשכתי ללכת לד״ר דקל בקופת חולים כללית. הרגשתי שאני בין 4 ידיים טובות, מכוסה מכל עבר, כבר תחושה שעשיתי משהו טוב (ואגב, לא היה צורך בקלקסן).

בנוסף, כאשר הרגשתי צורך, פניתי לשיחה קצרה עם הפסיכולוג האהוב עליי.
כשרציתי, שילבתי טיפול ברפואה סינית.
אני מאמינה גדולה בשילוב של שיטות טיפול שונות ביחד, אין שום סיבה שלא נהנה מכל היתרונות שיש לכל שיטה להעניק לי.

וחשוב לא פחות- תמיכה יומיומית מהאנשים הקרובים אליי.
בעלי הוא החבר הכי טוב שלי, שותף מלא ככל שהוא יכול, תומך, ותמיד קשוב.
לאחרות אלו יכולות להיות חברות קרובות, משפחה קרובה. איך שלא יהיה, התמיכה היא חשובה מאוד.

אחד הדברים שעשיתי יחד עם בעלי היה תיעוד.
כאמור, אני בחורה עם נטיה לחרדה, וידעתי שאצטרך למצוא דרך להתמודד איתה ביום-יום, ולא לתת לה להשתלט על המצב יותר מדי. ולכן, מאוד מהר עלינו, בעלי ואני, על דרך יעילה מאוד:
רישום.

כל יום הייתי רושמת את הדברים שידעתי שבאיזה שהוא שלב, אני יכולה פתאום לחשוש שלא עשיתי מספיק או לא עשיתי טוב.
אז רשמתי. רשמתי כמה שתיתי, מה אכלתי, ובכל הקשור לתנועות, רשמתי בדיוק מתי הרגשתי תנועות.
בעלי היה בעבודה, אני בשלי, והגוגל צ׳אט היה פתוח וכל פעם שהרגשתי תנועות כתבתי ״זזה״. או ״הרגשתי תנועות״.

אני לא יכולה לספר לך כמה פעמים נבהלתי באיזה אחר צהרים שלא הרגשתי מספיק תנועות לאורך היום, וזה היה בדיוק הזמן עבור בעלי לפתוח את המחשב, ולשלוף משם תיעוד של תנועות עובר לפי שעות.
הרבה פעמים זה עבד כמו קסם. היו גם פעמים שאמרתי ״תודה, אבל אני הולכת להיבדק ליתר בטחון״.
וגם זה בסדר. אבל הפעמים האלו לא היו רבות כל כך כמו שניתן לחשוב על הריון לאחר לידה שקטה.

אני יודעת, יש שיגידו שזה over.
זה לא באמת שינה לי, וגם היום זה לא משנה לי. אם זה עוזר לי, מרגיע חרדה וזה נותן לי שקט- אני בעניין.

אסטרטגית יום ביומו

אחד הדברים החשובים ביותר שעשיתי היה ליישם את אסטרטגית יום ביומו.
תקשיבו. 9 חודשים זה ים זמן. 40 שבועות זה המון שבועות! כמה סטרס יכול להיכנס בתקופת הזמן הזו?! אין סוף!
ולכן, מבחינתי הדרך היחידה שאיפשרה לי נקודות שפויות לאורך ההריון הזה שלי, היא להתחיל לפרק את תקופת הזמן המופרכת הזו לפרקי זמן קצרים הרבה יותר.
פירקתי הכל לימים. לא הסתכלתי קדימה, לעתים הסתכלתי אחורה- אבל רק לשם פרגון עצמי, שאני עושה עבודה טובה במסגרת אסטרטגית יום ביומו. הזמן היחידי שעמד לנגד עיניי היה היום הנוכחי. היום הזה.
לא הסתכלתי על שבועות אחרים. לא הסתכלתי על שבוע 37. לא התעניינתי מה קורה מחרתיים. מדי פעם הייתי קופצת קדימה כדי לקבוע כל מיני תאריכים ובדיקות, אבל חוץ מזה- כלום.
אוקיי, אני יודעת, זה קשה ולא פשוט. אני מסכימה.
אבל זה ניתן לעשיה, לצורך העניין יש לגייס  וכאשר זה מיושם, זה מרגיע מאוד.

אז בואי נסכם 4 טיפים:
* אסטרטגית יום ביומו– קחי את תקופה ההריון והשתדלי לפרק אותה ליחידות זמן, או במילים אחרות- קחי את זה יום ביומו.
כל יום עומד בפני עצמו. מה שנעשה היום לא מכתיב את מחר ולא הוחלט אתמול. התרכזי בכל מה שעומד כאן ועכשיו מולך ולא במה שיכול להיות ובמה שהיה
* רשת טיפולית– הקיפי עצמך בנשות ואנשי מקצוע שאת סומכת עליהם, איתם תרגישי שאת בידיים טובות. אלו יכולים להיות שניים מאותו תחום, ויכולים להשתלב פה גישות שונות יחד.
* תמיכה יומיומית ממשפחה וחברות וחברים
* רישום קפדני בזמן אמת לשם הרגעה בעת הצורך

רגע, אבל איך היה ההריון?
תקופת ההריון שלאחר לידה שקטה הייתה טובה. היו לי נקודות בזמן שאיבדתי את זה, את הכל, אבל למדתי גם להעריך דברים קטנים שעשו אותי שמחה וגרמו לי לצחוק, כמו למשל תנועות מוזרות שנגה עשתה כשעוד הייתה ברחם שלי, כמו מין תנועות גלים שנראו כך מבחוץ.
אני לא חושבת שההריון יכול להיות חופשי מכל לחץ ופחד. אבל זו יכולה להיות חוויה חיובית. אני מרגישה שההריון לאחר הלידה השקטה הייתה לי חוויה חיובית טובה.

מחשבות בנושא שליטה- טיפ 5
ועכשיו אני רוצה להגיד משהו ברזולוציה רחבה יותר.
אני יכולה להיערך כמה שאני רק רוצה
אני יכולה להיות עם שלושה גינקולוגים, שלושה נוספים בכוננות, מחוברת למוניטור 24/7, עם אחות צמודה, בשמירת הריון משבוע 5…
ועדיין.
אני לא יכולה לשלוט בכל.
למעשה, יש לי שליטה על חלק קטן מאוד בכל הסיפור.
בהריון שלאחר לידה שקטה כמו בחיים שאחרי טראומה. אין לי אפשרות לשלוט בדברים, ויכול להיות שיקרה משהו רע.
אבל באותה מידה בדיוק, יכול להיות שהכל יהיה בסדר, כן?

אז אני יכולה להיערך כמה שאני רק רוצה. ואני יכולה לחשוב על הרבה מאוד דברים. עדיין אני צריכה להכיר בעובדה שאני לא יכולה לשלוט על הכל.
אני פשוט לא יכולה.
זה לא משהו שייאמר לגנותי. פשוט כך עובד העולם.

אני יכולה להימנע מכל הריון נוסף. זו דרך אחת לבחור בה.
דרך נוספת לבחור בה היא להיכנס להריון, ולעבור אותו עם חרדה ופחד אינסופיים ששולטים במצב ביד רמה.
אפשרות נוספת היא להיכנס להריון, לעשות את מה שאני יכולה, ובמקביל גם לקבל את העובדה שאני לא יכולה לשלוט במצב באופן מוחלט.
אני זוכרת שהרגשתי באיזה שהוא שלב, שאני לא נהנית מההריון, שאני כל כך שקועה בפחד וחששות, שלא התאפשר לי להנות מהתנועות שהרגשתי שוב בתוכי.
נכון, הייתי במצטבר כשנה וחצי בהריון והרגשתי פילה אדירה ממש. כמה כבר אפשר להנות במצב הזה?!

אבל יש משהו לא הוגן בלא לתת להריון הזה את המקום הראוי לו, שהרי הוא עומד בזכות עצמו ולא רק ביחס להריון הקודם, שהסתיים בצורה רעה ביותר.
האם העובדה שמיליון דברים יכולים להשתבש היא סיבה מספיק טובה לא לנסות שוב? האם זו סיבה מספיק טובה לתת אור *רק* לדברים שיכולים להשתבש, ולא להסתכל גם על הדברים הטובים שההריון הזה מביא איתו? האם ההריון הזה הוא *אך ורק* בבחינת להחליף ולתקן את ההריון הקודם שהסתיים בצורה גרועה כל כך?

אז אני יכולה להעסיק את עצמי באינסוף פרויקטים, לראות סרטים וסדרות בבינג׳ נפלא, להערים על עצמי עבודה שתעסיק את מוחי רבות, לקרוא, לתרגל פילאטיס…
אבל תמיד יגיעו הרגעים האלו שהפחד יכה. זה קורה בדרך כלל כשאנחנו עייפות ובדיוק אנחנו מרגישות שאנחנו לא הדבר הכי מופלא עלי אדמות.
תמיד יהיו את הרגעים האלו, שהחרדה תשתלט ונפשנו לא תדע איך להירגע.

אני מציעה לתת לזה להיות קצת, ואז לנשום ולהבין שזה חלק מהחבילה שלנו.
אפשר לספור תנועות בשבועות רלבנטים, אפשר לדבר עם בן/בת הזוג כדי להעביר את הרגעים האלו ביחד ולא לבד.
אפשר לפתוח טלויזיה ולתת לסדרה או סרט כלשהם לשטוף כל חלקה טובה במוח הנטרף שלנו.
כל דבר שעוזר לנו לעבור את הרגעים הקשים האלו.

כן, כן. אני שומעת את הסקפטיות.
נכון, עבר זמן מאז שהייתי בהריון שאחרי לידה שקטה, מה אני כבר זוכרת?
אל תדאגו, אני זוכרת היטב.

ועדיין, אני חושבת ששילוב בין ההבנה שאין לי שליטה על הכל גם כאשר הגוף שלי מעורב, לבין היערכות לדברים שאני יכולה לחשוב עליהם ויכולה לשלוט בהם, יוכל להיות המתכון הנכון כדי לעבור את ההריון הזה כמה שיותר שפויה.

למידע אודות תהליך טיפולי איתי אחרי לידה שקטה, או אובדן הריון, לחצי על הקישור המצורף: טיפול עם יעל ארנסט.

לידה שקטה ואחריה- הפלייליסט

לידה שקטה ואחריה- הפלייליסט

לידה שקטה ואחריה- הפלייליסטמוסיקה היא חלק בלתי נפרד מחיי.
כל חוויה, כל תקופה בחיי מנוקדת בשירים ויצירות של אומנים ואומניות שאני אוהבת ומעריכה.
בחוד החנית תעמוד לנצח להקת קווין. זו הלהקה האהובה עליי מגיל מאוד צעיר, ושירי הלהקה מלווים אותי לאורך חיי ומהווים השראה גדולה עבורי.
אך רבים וטובים נוספים עומדים שם לצידי.
גם אחרי לידה שקטה.

עברתי קצת על פלייליסטים בספוטיפיי סביב לידה שקטה, ושוב גיליתי שהדיבור על הנושא סובב סביב שימור מסוים של האובדן, של הקושי, של העצב. ועם מוסיקה זה צורם לי יותר, כי למוסיקה היכולת לרומם את הנפש.
למה לא להיעזר בה?

אז יצרתי לי רשימת השמעה (פלייליסט) משלי, שמתייחסת לאובדן ונותנת לו מקום, כי זה הדבר הנכון. בו זמנית, יש מקום בפלייליסט גם לתקווה ולכוח שטמון בכל אחת מאיתנו, שמובילים אותנו להמשך חיינו.
כן, אני חושבת שהשלב הראשוני הוא אבל ועיבוד האובדן. אבל מניסיוני, אני חושבת שניצני תקווה מבצבצים יותר מהר ממה שנדמה לנו, ויש לתת את הכבוד והמקום שמגיע להם.
לכן יש שני סוגי שירים בפלייליסט שלי:
אלו שמחברים אותי אל האובדן שחוויתי, ואלו שמחברים אותי אל הכוח ואל התקווה שהולכים איתי.
כך אפשר למצוא שירים של קווין כמובן לצד שירים של אמנדה פאלמר (שהוציאה אלבום מושלם במרץ 2019 שעוסק בין השאר בהפלה שהיא עצמה עברה. האלבום הזה ליווה את הכתיבה של סיפור הלידה השקטה שלי לאתר, ומבחינתי מהווה פסקול של הסיפור שלי)ֿ, הקיור, רג׳ינה ספקטור, הסמית׳ס, סינדי לאופר ועוד מצוינים ומעולים.

אתן מוזמנות לשמוע כאן בפלייר המצורף, וגם לעקוב אחר הפלייליסט בלחיצה כאן ואם יש שיר שלדעתכן יוכל להתאים כיתבו לי מהו כדי שאוכל לשמוע (ואולי גם לצרף אותו לפלייליסט).

 

הרצאות למטפלות ומטפלים בנושא לידה שקטה

הרצאות למטפלות ומטפלים בנושא לידה שקטה

הרצאות למטפלות ומטפלים בנושא לידה שקטהאחרי שכתבתי את סיפור הלידה השקטה שלי, הרגשתי שהשלב הבא הוא להתחיל לדבר את כל הדברים שיש לי לומר.
יש לי הרבה מה לומר.

לא כל כך ידעתי איך מתחילים עם הרצאות. צריך לחבר הרצאה כמובן, אבל איך מגיעים לקבוע הרצאות? כן, לפעמים קורה לי שאני קצת קלולס.
ואז קיבלתי מייל שיש כנס של האגודה הישראלית לריפוי סיני מסורתי, בנושא רפואת נשים.
מעניין.

מיד יצרתי קשר עם חבר וועד האגודה שאחראי על הכנס, עידן שמו, וגוללתי בפניו את סיפורי וסיכמתי ב- ״תשמע, עידן, אני ממש רוצה לבוא ולדבר על לידה שקטה בפני מטפלים ברפואה סינית״.
עידן אמר לי שזה נשמע רעיון מעולה, ושהוא ידבר עם חברי הוועד.
למחרת קיבלתי הודעה: ״את בפנים״.

וכך נולדה ההרצאה הראשונה שהעברתי בנושא לידה שקטה.

לידה שקטה ומטפלות ומטפלים ברפואה סינית

זו הרצאה שהיא גם שיחה בין יעל ססלוב-שני ולביני. יעל ססלוב-שני, מעבר לזה שהיא חברת נפשי ואהובת לבי, היא מטפלת מחוננת ברפואה סינית לדעתי כבר יותר מעשרים שנה.
יעל היא מהראשונות שהתמקדו בגינקולוגיה סינית בארץ, ומהמורות המובילות בתחום. ומאחר וכל זה לא מספיק, היא ליוותה אותי בהריון עם איילת, והגיעה לעזור לי לזרז את הלידה השקטה.
אין שותפה טבעית יותר לשיחה שכזו.

האם יש משהו מיוחד שהרפואה הסינית יכולה להציע לנשים שעברו לידה שקטה?
באופן כללי, אני חושבת שהרפואה הסינית היא בעלת יכולות עדינות להגיע ולגעת במקומות עמוקים, אם באמצעות מגע ואם באמצעות מחטי הדיקור.
אבל אני חושבת שבמקרה של לידה שקטה (ובכלל, במקרים של טראומה ופוסט-טראומה), עיקר הטיפול יהיה המפגש שבין המטפלת למטופלת, והשיח שבו תבחר המטפלת (או המטפל) במפגש עם אישה שלידה שקטה בעברה. המקום שהמטפל/ת יאפשרו למטופלות לעבור לפחות חלק מהתהליך שהן זקוקות כדי לעבד את החוויה העצובה, הוא שיקבע את טיב הטיפול.

יעל ואני הבנו מהר מאוד, שהשיח הקיים כיום (בהנחה והוא קיים) סביב לידה שקטה הוא מגביל ועושה עוול עם האישה שעברה לידה שקטה. איכשהו, הרפלקס הוא שתיקה, ואימרות מוזרות כגון ״לא באמת הכרת את העובר״, או ״לא נורא, עוד מעט תהיי בהריון עם תינוק חדש״ נשמעות לא מעט סביב נשים שעברו לידה שקטה, ועוד כל מיני וריאציות של האימרות האלה.
אפשר להתייחס למשפטים האלה בציניות רבה (אני עושה את זה לא מעט), אפשר להגיב בהומור שחור ואפשר להגיב בכעס. אבל יותר חשובה כאן ההבנה, שהמשפטים האלו מוסיפים כאב על כאב. אלו משפטים שמבטלים לחלוטין את האובדן, את קיומו של תינוק ברחם אימו, ומבטלים את כל תחושותיה של האם שנותרה ללא תינוק.
במקרה שלי, איילת חייתה בתוכי ואיתי במשך 37 שבועות ו- 3 ימים. והודיעו לי שהיא מתה.
ודבר בסיסי אחד ברור: בשביל למות, צריך קודם לחיות.

הצעה לשיח טיפולי חדש

אישה שעברה לידה שקטה איבדה תינוק. התינוק היה חי ברחמה, וגם נפטר שם.
האישה הזו חוותה אובדן עמוק מאוד.
השיח בחדר הטיפולים צריך להיות מותאם לחוויה הזו. השיח צריך להכיר בעובדה שיש אמא ללא תינוק, שעברה (או עוברת) תהליך של אבל, עיבוד האובדן.
איך עושים את זה?
באמצעות השאלות הנשאלות, המילים הנבחרות, והמשפטים שנאמרים (וגם אלו שנשארים מחוץ לשיח).
כאמור, השתיקה והמשפטים למיניהם מותירים את הנשים שעברו לידה שקטה בבדידות, ובתחושה שמשהו לא בסדר עם הבכי והאבל שהן חוות.
השיח המוצע מאפשר את המרחב להרגיש את כל קשת הרגשות שהן מרגישות.
כשהשיח הזה מתאפשר, הטיפול הוא שלם והנכון ביותר.

רגע, איך הייתה ההרצאה??

וואו. כל כך התרגשתי, אבל הרגשתי שאני בדיוק במקום הנכון ועושה את הדבר הנכון.
לספר ולשתף את הסיפור האישי שלי היא זכות אחת.
לעזור למטפלות ומטפלים להעניק את הטיפול הנכון למטופלות שעברו לידה שקטה היא זכות נוספת וחשובה לא פחות.