ארכיון תגיות עבור : הריון קשת

כמה מילים על הריון קשת, ילדי קשת

נתקלתי במושגי הריון קשת וילדי קשת לראשונה במרץ 2019, כ- 8.5 שנים לאחר הלידה השקטה שעברתי עם איילת.
האמת?
אני לא מתחברת למושגים האלו. אני אסביר:
קודם כל, אני חושבת שהקשת תפוסה. הקהילה הגאה מחוברת היטב לקונספט הקשת, וכשאני רואה קשת, אני חושבת על הקהילה הגאה.
אבל הקשת נמצאת בשימוש במיתולוגיה ובדתות עוד לפני ההקשר לקהילה הגאה, החל מהמיתולוגיה היוונית, דרך המיתולוגיה הסינית וכלה במיתולוגיה האירית.
כך שנדמה לי שלקשת יש כבר ״התחייבויות קודמות״.

אתחיל מכך, שאני לא מתחברת למושג ״הקשת שלאחר הסערה״ בכל הקשור ללידה שקטה.
לידה שקטה לא הייתה לי סערה. היא הייתה לי טראומה עצובה, בוכיה ושותקת.
בשום שלב לא הרגשתי שההריון עם נגה היה בבחינת השקט שאחרי הסערה, הקשת שאחרי הסערה. הרגשתי שזה ההריון שאחרי הלידה השקטה, לא פחות ולא יותר.

הריון קשת, ילדי קשת

המושגים ״הריון קשת״, ״ילדי קשת״ מכילים בתוכם, למיטב הבנתי, הבטחות לעתיד טוב יותר, לאושר, סוג של חידוש האמון בין נשים שעברו לידה שקטה והעולם.
אני מבינה את הרעיון, אבל חוששת מהאחריות שהכינוי ״הריון קשת״ מטיל על הילד, כבר מהימים הראשונים בבטן.
הרי באופן טבעי אנחנו ״שמות״ על ילדינו כל כך הרבה תקוות, פנטזיות, חלומות, תיקונים שנרצה לחוות יחד איתם לטעויות שנעשו איתנו. כל אלו נעשים, כאמור, במודע. באופן לא מודע אנחנו עושות כל כך הרבה טעויות עם הילדים שלנו.
כך שבאופן מודע, ״לשים״ עוד אחריות גדולה כל כך על ההריון והילד שאחרי הלידה השקטה מרגיש לי לא נכון ולא בריא.

בעיניי, לא נכון לנו לצפות שההריון החדש והתינוק האחר יתקנו לידה שקטה, את הריק ואת האובדן שחווינו.
הילד שאחרי הלידה השקטה לא נועד לתקן את החוויה הקשה של הלידה השקטה. תפקידו אינו להחזיר את אמונה של האם בעולם או בגופה.
מין מחשבה, שאם רק יהיה לנו עוד הריון, עוד תינוק, הכל יהיה בסדר והלידה השקטה תהיה כלא הייתה.
מכל הדברים שקראתי ברשת, קראתי הודעות רבות של נשים סביב הנקודות האלו, והמחשבות האלו עושות לי קווץ׳ בלב.

כמובן שאני יכולה להבין את המחשבות האלה. גם אני חשבתי בעבר שאם רק יהיה לי ילד נוסף, הכל יהיה בסדר.
זו לא הייתה מחשבה נכונה. כיום אני מרגישה שמבחינתי זה היה כמו המשך הקו של הכחשת קיומה של איילת שהרבה מאוד אנשים סביבי ראו לנכון לאמץ: מהר מהר, לעשות עוד תינוק, והוא ימחק את כל הזכרון הנוראי הזה של הלידה השקטה, ואת העובדה שמישהי מתה לי ברחם, ומי יודע כמה זמן היא הייתה מתה אצלי ברחם, וימחק לי את העובדה שהייתי בהריון 37 שבועות ו- 3 ימים וילדתי מוות.
והתינוק הזה יחזיר אותי לקו אחד עם המציאות, והוא יביא את האושר והצחוק, והוא ירפא לי את הלב, והוא יאחה לי את הפצע, והוא יביא לי אושר.
רק הוא יביא לי אושר.

אבל איילת הייתה איתי 37 שבועות ו- 3 ימים. אי אפשר למחוק אותה מחיי, חיינו.
ואי אפשר למחוק את הלידה השקטה מחיינו. אי אפשר למחוק את ההריון, ואת הלידה השקטה, ואת הפרידה, את האובדן, את האבל.

נגה שלי נולדה 13 חודשים לאחר הלידה השקטה שלי עם איילת. מדובר על ילדה אחרת, נפרדת לחלוטין מהחוויה הקודמת.
כן, קשה להפריד, אבל זו האמת. קיומה של נגה אולי שזור בעובדה שאיילת לא שרדה את ההריון, אבל שם זה נגמר.
תפקידה לא היה בשום דרך לאחות את הפצעים, לרפא את הוריה, לסגור את הגולל על החוויה העצובה שעברנו וכל שאר האפשרויות שניתן לחשוב עליהן.
נגה לא הייתה המפתח לאושר שלי. היא בהחלט חלק ממנו, אבל היא לא סוד האושר שלי.
״לשים״ עליה תפקידים שכאלה נראים לי כטעות.

אושר

האמת היא, כך אני חושבת, שאושר לא מגיע רק עם הולדת ילד. גם אם מדובר על הריון ולידת ילד לאחר לידה שקטה.
אני חושבת שלא טוב לנו לתלות את האושר שלנו על מישהו מבחוץ, לא משנה כמה הוא או היא קרובים אלינו. ילדים בהחלט מביאים איתם כמות עצומה של אושר ושמחה לחיינו, אבל זה אינו תפקידם, זה פשוט קורה מהיותם ילדים.

השמחה שלנו, האושר, הטוב, כל אלו הם אלמנטים שנכון שיגיעו מתוכנו. מתוך מסע החלמה שעברנו לאחר לידה שקטה (או כל טראומה, האמת), עיבוד של החוויה בכמה רמות לכדי אינטגרציה של החוויה בחיים שלנו. לא סתם אומרים שכשהאמא שמחה הילד שמח.
הטיפול שלנו בעצמנו הוא חיוני לאמהות שלנו, לחיי משפחה שמחים ולזוגיות טובה, אוהבת ותומכת.

*תמונה: נגה, יולי 2016

 

מודל טיפולי בלידה שקטה

מודל טיפולי בלידה שקטה- מחשבות לאור מאמרה של ד״ר חניתה ראובן -קרישפין

מודל טיפולי בלידה שקטהבאחד משיטוטיי הרבים ברשת (יש שחושבים רבים מדי, ובכך אני מתכוונת שאני חושבת שהם רבים מדי…), מצאתי את מאמרה של ד״ר חניתה ראובן-קרישפין ״מודל טיפולי בלידה שקטה״.
מיד הדפסתי כמובן, והמאמר חיכה לי כחודשיים וחצי עד שהגעתי לקרוא אותו. החיים, העבודה, העייפות. דברים כאלה.
אבל מדי פעם הצצתי וקראתי עוד משפט. עוד פיסקה. כמובן יצא שבסופם של חודשיים וחצי, גיליתי שפחות או יותר קראתי את כל המאמר במהלך הזמן שעבר.
אבל ממש היום אני יכולה לומר בפה מלא שקראתי וכהרגלי בקודש, יש לי מה לומר.

מודל טיפולי בלידה שקטה

על קצה המזלג: ד״ר ראובן-קרישפין מציעה מודל לטיפול פסיכולוגי שנסמך על מנהגי האבלות של היהדות. לאחר מפגשי הערכה שהיא מקיימת, נערכים מפגשי ״שבעה״, שבעה מפגשים טיפוליים המדמים את תהליך השבעה המוכרת לנו.
ד״ר ראובן-קרישפין מתייחסת לשלב זה כלב הטיפול, בהם מתקיימת עבודת האבל, עיבודו ומתן מקום לאבל וכל מה שהוא מביא איתו.
לאחר שבעה מפגשים, ישנה הפסקה ומפגש נוסף המתקיים ביום השלושים מתאריך סיום תהליך השבעה בטיפול.
בנקודה זו, ד״ר ראובן-קרישפין מאפשרת התבוננות על התהליך, הטיפול והצורך בהמשך המפגשים.

לאורך המאמר ניכרת רגישותה של ד״ר ראובן-קרישפין כלפי הנושא, הנשים ובני/בנות זוגן שהיא פוגשת בקליניקה. לאורך המאמר היא סוקרת את הקושי שלידה שקטה טומנת בחובה, את ההלם שהוא יכול לייצר, את הקושי ואת הבדידות שאנחנו כל כך מכירות כחלק מכל הסיפור הזה שנקרא ״לידה שקטה״.

קראתי את המאמר בנשימה אחת, והוא הדהד נקודות שאני מעלה בעצמי בשיחות עם מטפלות ומטפלים בתחום הרפואה הסינית שנתקלים בלידה שקטה בקליניקות שלהם, ונקודות שעלו גם בכתיבה שלי לאורך הזמן פה, באינסטגרם ובפייסבוק:

ד״ר ראובן-קרישפין כותבת: ״נשים אותן פגשתי תיארו אמירות משתיקות אליהן נחשפו, אמירות כמו ״תתמקדי במי שבבית״, שאינן מאפשרות לגיטימציה לאבל, לאובדן. חוויה נוספת של הקטנה של האובדן תוארה על ידי יולדת שסיפרה כי בתגובה ללידה השקטה שעברה קיבלה רק הודעות כתובות, ומעבר לכך לא זכתה לביקורים או לתמיכה כלשהי, וכך נותרה בתחושה שאין אפשרות להכיר ביגונה. אמירה נפוצה נוספת- ״אתם צעירים ויכולים לעשות עוד תינוק״, מבטאת חוסר הבנה לכך שתינוק אחד לא יכול להחליף תינוק אחר, ומדגישה את היחס המבטל שיש מול חווית האובדן״.

אני חושבת שאנשים אומרים המון דברים מכל מיני סיבות- חוסר הבנה, חוסר טאקט, חוסר מחשבה. רבים מהם לא יכולים להכיל את המחשבה שתינוק יכול למות ברחם אימו, או להיוולד מת. מניסיוני האישי, כמעט כולם נתקלים בקושי להכיל כל כך הרבה עצב, צער וכאב. מתוך מקומות אלו, אני חושבת שהרבה מאוד אנשים אומרים את מה שאומרים מתוך תחושת מחויבות לומר משהו. כי אולי השתיקה גרועה יותר. לאורך השנים מאז שאיבדתי את איילת שלי, הבנתי שהרבה פעמים, מדובר על ניסיון של אנשים לנחם את עצמם. אם במקרה הם מנסים לחשוב מה היה קורה לו הם איבדו תינוק, או כאמור, לא יכולים להכיל את הכאב והצער, הם פשוט אומרים משהו שהם חושבים שינחם אותם, שיעביר את החוויה הקשה ממחשבותיהם.

המשפט האחרון מתוך הציטוט ״אמירה נפוצה נוספת- ״אתם צעירים ויכולים לעשות עוד תינוק״, מבטאת חוסר הבנה לכך שתינוק אחד לא יכול להחליף תינוק אחר, ומדגישה את היחס המבטל שיש מול חווית האובדן״, מבטאת מבחינתי את הקושי האמיתי במפגש של אישה שעברה לידה שקטה עם החברה:

בשביל למות, צריך קודם לחיות.
וזה אומר, שכדי להכיר במותה של איילת שלי, אנשים היו צריכים קודם להכיר בחייה. אבל היא חייתה אצלי ברחם, ובמונחים רפואיים אנחנו מדברים על ״עובר״. העובדה שזה היה בשבוע 37 ושלושה ימים לא משנה. כך היה השיח הרפואי סביבי: לא עברתי לידה שבסופה נולדה איילת, התינוקת שלי שמתה. בניירת השחרור שלי מבית החולים נכתב שבסיום הלידה נפלט עובר מת ממין נקבה.
כשהגעתי למיון יולדות ולא הצליחו לשמוע דופק במוניטור, הודיעו לי שאין דופק. לא אמרו לי שהתינוקת שלי מתה. זה אכן משתמע, אבל הסמנטיקה כאן חשובה. ואם זה השיח הרפואי, אין סיבה שהשיח בחברה שסביבנו תהיה שונה בהרבה. אם לא נולד, זה לא חי.
אנחנו חיים בחברה שמתקשה לייצר שיח סביב מוות. אנחנו, שעברנו לידה שקטה, מתקשות עוד יותר, כי מי רוצה לדבר על תינוקות מתים?
בחברה שכל כך מרוכזת סביב ילודה, הריון, פרו ורבו וכל שאר הדברים, שיח על תינוקת שמתה הוא בלתי אפשרי כמעט!

המודל המוצע מאפשר מרחב טיפולי בטוח עבור נשים שעברו לידה שקטה, והן מרגישות שהגיעו למקום בו הן יכולות לעבד את החוויה שעברו, על שלל הרגשות והקשיים שהן נתקלות בדרכן.
וזה בדיוק מה שאני מיישמת בקליניקה שלי, ומה שאני מדברת עליו בהרצאותיי בפני מטפלים ברפואה סינית ורפואה משלימה בכלל, הצעה לשיח אחר. שיח, שהמילים בו מכירות באובדן ומאפשרות למטופלות להרגיש הכל, לבכות הכל, לדבר הכל. אלו שישכילו לספק את המקום הזה עבור המטופלות ובני/בנות זוגן, יהיו בבחינת קרש הצלה עבור המטופלות שיוכלו שם להתחיל את מסע ההחלמה שלהן, או לחילופין להיות עוד חלק משמעותי ממסע ההחלמה שכבר התחיל.

לידה שקטה ביהדות

דרך הלידה השקטה נפגשתי עם הגישה ביהדות שאומרת שלא יושבים שבעה על איילת שלי (כי היא עובר, כאמור). אין שבעה, אין שלושים, אין יום שנה.
באופן אישי עניין השלושים ויום השנה, כמו גם ענייני הקבורה, לא מדברים אליי ממש ולא תופסים חשיבות בחיי ובמפגשים עם המוות שהיו לי טרם הלידה השקטה, למרות שאני חושבת שנקודות ציון אלו אינן מקריות. לעומתם, השבעה בעיניי משמעותית מאוד.

לאחר שחזרנו הביתה, קמנו יום אחד בבוקר, הסתכלנו בעלי ואני זו על זה ואמרנו שאנחנו מרגישים קצת אחרת. הסתכלתי ביומן וראיתי שעברו שבעה ימים מהלידה השקטה של איילת.
החוויה הזו שלי קצת אחרת מהמודל שד״ר ראובן-קרישפין מציעה, אבל הרעיון דומה וברור: צריך לתת מקום לאבל, לשכול, לכאב, לצער, לקושי, למשקולת האדירה הזו בלב שאינה נותנת מנוח ומקשה על הנשימה הרצופה והרגילה, המשקולת שלא באמת מאפשרת לנו לאכול כמו שצריך, שמפריעה את שנתנו ומבלגנת את חלומותינו.
בעניין זה, היהדות גאונית בעיניי. ההבנה ששבעה ימים מאפשרים עיבוד ראשוני, ושדואגים לנו ולא משאירים אותנו לבד, מדובר על הבנה עמוקה של נפש האדם, על בריאות נפש האדם.
ולכן, כשהשבעה מבוטלת, מתבטלים כל הדברים הנכונים והחשובים שנשים ובני/בנות זוגן לאחר לידה שקטה כל כך זקוקים להם. והנטייה להתבודד ולהסתגר כבר מתחילה כאן, בעיניי.

בהרצאה שהעברתי בנושא לידה שקטה לפני כחצי שנה נכח רב, שסיפר לי בעיניים נוצצות שיש אנשי דת ששואלים את ההורים אם ירצו לימול את בניהם שנולדו ללא רוח חיים. שלמרות שאין שבעה, אכן כן מתקיימים מנהגי ההתאספות ומתן העזרה להם הזוג זקוק לאחר אובדן שכזה. שוב, הוא הדגיש שיש גישות שונות, אך שמחתי לשמוע שזה קיים, כי להשאיר זוג שעבר לידה שקטה ללא התמיכה הזו היא לחלוטין מסר של ״תם ונשלם ועכשיו בואו נשכח״.

התרגשתי לקרוא את הרשימה החותמת את המאמר, מתוך ספרו של פרופ׳ יעקב רז ״כך שמעתי״. לא הכרתי את הספר עד קריאת מאמר זה, ומיד רשמתי לעצמי לרכוש את הספר.
הרשימה מדברת על אב שכול שמגיע אל הבודהה ומבקש לקבל נחמה מהבודהה. הנה החלקים שריגשו אותי ביותר (שיניתי מלשון זכר ללשון נקבה, אני מקווה שפרופ״ רז יסלח לי…):

״את מבקשת שלא לכאוב
להשתחרר מהאבל
ואת לא יכולה. כי זה מה שעכשיו
אין לך לאן ללכת
וככל שאת רוצה יותר
את סובל יותר
לא רק מן הכאב על מות הבן
אלא גם מכאב המשאלה להשתחרר מן הכאב
ומכאב כישלונה
כי את לא יכולה שלא להיות מה שאת עכשיו״

וציטוט נוסף:

״את רוצה בשמחת האהבה ולא בצער האהבה
אבל איך אפשר שמאל בלי ימין, גבוה בלי נמוך, נעורים בלי זקנה
כן בלי לא, יש בלי אין, פגישה בלי פרידה
מי שיקר לך, הוא משוש חייך, דאגה לחייו ואבל על מותו
אי אפשר אחרת״

אנחנו תמיד נעדיף להדחיק את הרגשות ״השלילים״, לדחוק בעצמנו ״לחזור לעמוד על הרגליים״, ונתפלא כל פעם מחדש איך אנחנו לא מצליחות להתקדם בתחומים שונים בחיינו.
אך אם לא נדע לתת מקום לצער, אבל, עצב, אובדן, כאב ולתת להם להיות, לא נוכל לחיות את חיינו כמו שאנחנו באמת רוצות. יש לתת לרגשות אלה את המקום המלא, ממש כפי שאנחנו מאפשרות מקום מלא לשמחה, צחוק, אהבה, תקווה.

פרופ׳ יעקב רז היטיב לסכם את הדברים. כשאנחנו מדברות על פוטנציאל של חיים, אנחנו אוטומטית נדבר גם על פוטנציאל של מוות (בין אם ניתן לזה מקום ובין אם לא). אי אפשר אחרת.
וד״ר ראובן-קרישפין מיטיבה עם מטופלותיה ובני/בנות זוגן ביצירת מודל המאפשר מרחב בטוח לזוגות שעברו לידה שקטה לעבד את החוויה ולאפשר לה לעבור אינטגרציה לחיים שלהם.

לקריאת המאמר של ד״ר חניתה ראובן-קרישפין לחצו כאן.

הריון אחרי לידה שקטה

הריון אחרי לידה שקטה – 5 טיפים שיוכלו לעזור לך

ההריון שאחרי לידה שקטהנשאלתי לא מעט לגבי הריון אחרי לידה שקטה.
אתחיל מלומר שלכל אחת הקצב שלה, וכל אחת בוחרת לעצמה על פי שיקוליה. זו החלטה מורכבת ואמיצה (לא משנה מהי ההחלטה), והשותפים הטבעיים פה, לדעתי, הם בן או בת הזוג.

מתי אפשר להיכנס להריון אחרי לידה שקטה

פעמים רבות נשאל בכלל מתי אפשר להיכנס להריון לאחר לידה שקטה.
לשאלה הזו אין תשובה אחת, כי אין סיבה אחת בלבד ללידה שקטה. ולכן כדאי לדעת מדוע התרחשה הלידה השקטה, ולהבין אם יש לסיבה זו השפעה כלשהי על תזמון ההריון שאחרי.

אני נכנסתי להריון 4 חודשים אחרי איילת. זה הרגיש לי ולבעלי נכון. הגעתי להריון הזה לאחר טיפול פסיכולוגי בן שלושה חודשים אצל הפסיכולוג האהוב עליי, כלומר מבחינתי הגעתי לאחר תהליך עיבוד בסיסי של החוויה שעברתי. ידעתי שאני עומדת על בסיס איתן, גם אם אלך כמה צעדים אחורה, לא אתמוטט.

יחד עם זאת, היו לא מעט פחדים, חרדות וחששות.
אני כר פורה לחרדות. נדמה לי שלאחרונה החרדות קצת נחות להן, אבל לאורך חיי אני זוכרת לא מעט חרדות. וזה בסדר, למדתי לחיות איתן.
אבל בהריון שאחרי איילת, היו הרבה חרדות ופחדים, ודי בצדק אם תשאלו אותי. איך לא יהיו?
הבנתי די מהר שצריך לעבור את ההריון הזה בצורה אחרת ממה שעברתי אותו עם שחר ואיילת.

הריון אחרי לידה שקטה- בשבחה של הגישה הפרקטית

הרבה פעמים נמצא את עצמנו שטות בסחף התחושות והרגשות שלנו.
הזרם של הרגשות הוא כל כך חזק, ואחרי לידה שקטה, זה הזרם שנותן את הטון.
העניין הוא, שלשוט בזרם הרגש הרבה פעמים יוביל לחשיבת יתר, חוסר יכולת להחליט החלטות נכונות, חרדות, פחדים ועוד ועוד.
לכן חשוב, בעיניי, לגייס את הגישה הפרקטית שיש בנו, לטובת הגדלת הסיכויים שנוכל להעביר הריון מוצלח לאחר לידה שקטה- עד כמה שאפשר.

מתוך ההבנה הזו, עשינו חושבים. מה חשוב לנו?
ידעתי שאני רוצה גינקולוג או גינקולוגית שיוכלו לנווט את ההריון באופן שיעניק לי בטחון ושקט נפשי. התחלתי עם גינקולוגית שקיבלתי עליה המלצה חמה ממישהו שאני מאוד סומכת עליו, אבל מהר מאוד הבנתי שאני לא סומכת עליה בכלל. הרגשתי שהיא נסחפת אחרי כל אפשרות שמישהו מעלה, מה שמכניס אותי ליותר מדי בדיקות וחרדות וזה הרגיש לי לא מתאים בכלל.

בהריון עם שחר הייתי בקופת חולים מכבי, ושם פגשתי את ד״ר עמוס בר. שמעתי עליו לא מעט ביקורת, ושמעתי עליו לא מעט תשבוחות.
אני פגשתי רופא סופר מקצועי, שקול, עם חוש הומור (נקודה חשובה מבחינתי), שאפשר לדבר איתו.
לאחר הלידה של שחר עברתי לקופת חולים כללית, והחלפתי גינקולוג. לא נורא, מצאתי עוד מישהו מוצלח. ד״ר אייל דקל שמו.
לאחר הלידה של איילת, התייעצנו עם ד״ר קופרמינץ, שבשל ערך אחד גבולי בתוצאות בדיקות הדם שהבאתי איתי, רצה שאתחיל לקחת קלקסן על בסיס יומי. זה מאוד מאוד הפתיע אותי! מאיפה זה הגיע??
ובכל זאת, ד״ר קופרמינץ התעקש.
ואני הרגשתי עם זה סופר לא נוח.
אז הלכנו לחוות דעת שניה, אל ד״ר בר.
הוא הסתכל על הבדיקות, התבונן בי, והתחיל לדבר. ובעוד הוא מדבר, אני נרגעת.
המסקנה ברורה. ד״ר בר ילווה אותי את ההריון השלישי שלי.
במקביל המשכתי ללכת לד״ר דקל בקופת חולים כללית. הרגשתי שאני בין 4 ידיים טובות, מכוסה מכל עבר, כבר תחושה שעשיתי משהו טוב (ואגב, לא היה צורך בקלקסן).

בנוסף, כאשר הרגשתי צורך, פניתי לשיחה קצרה עם הפסיכולוג האהוב עליי.
כשרציתי, שילבתי טיפול ברפואה סינית.
אני מאמינה גדולה בשילוב של שיטות טיפול שונות ביחד, אין שום סיבה שלא נהנה מכל היתרונות שיש לכל שיטה להעניק לי.

וחשוב לא פחות- תמיכה יומיומית מהאנשים הקרובים אליי.
בעלי הוא החבר הכי טוב שלי, שותף מלא ככל שהוא יכול, תומך, ותמיד קשוב.
לאחרות אלו יכולות להיות חברות קרובות, משפחה קרובה. איך שלא יהיה, התמיכה היא חשובה מאוד.

אחד הדברים שעשיתי יחד עם בעלי היה תיעוד.
כאמור, אני בחורה עם נטיה לחרדה, וידעתי שאצטרך למצוא דרך להתמודד איתה ביום-יום, ולא לתת לה להשתלט על המצב יותר מדי. ולכן, מאוד מהר עלינו, בעלי ואני, על דרך יעילה מאוד:
רישום.

כל יום הייתי רושמת את הדברים שידעתי שבאיזה שהוא שלב, אני יכולה פתאום לחשוש שלא עשיתי מספיק או לא עשיתי טוב.
אז רשמתי. רשמתי כמה שתיתי, מה אכלתי, ובכל הקשור לתנועות, רשמתי בדיוק מתי הרגשתי תנועות.
בעלי היה בעבודה, אני בשלי, והגוגל צ׳אט היה פתוח וכל פעם שהרגשתי תנועות כתבתי ״זזה״. או ״הרגשתי תנועות״.

אני לא יכולה לספר לך כמה פעמים נבהלתי באיזה אחר צהרים שלא הרגשתי מספיק תנועות לאורך היום, וזה היה בדיוק הזמן עבור בעלי לפתוח את המחשב, ולשלוף משם תיעוד של תנועות עובר לפי שעות.
הרבה פעמים זה עבד כמו קסם. היו גם פעמים שאמרתי ״תודה, אבל אני הולכת להיבדק ליתר בטחון״.
וגם זה בסדר. אבל הפעמים האלו לא היו רבות כל כך כמו שניתן לחשוב על הריון לאחר לידה שקטה.

אני יודעת, יש שיגידו שזה over.
זה לא באמת שינה לי, וגם היום זה לא משנה לי. אם זה עוזר לי, מרגיע חרדה וזה נותן לי שקט- אני בעניין.

אסטרטגית יום ביומו

אחד הדברים החשובים ביותר שעשיתי היה ליישם את אסטרטגית יום ביומו.
תקשיבו. 9 חודשים זה ים זמן. 40 שבועות זה המון שבועות! כמה סטרס יכול להיכנס בתקופת הזמן הזו?! אין סוף!
ולכן, מבחינתי הדרך היחידה שאיפשרה לי נקודות שפויות לאורך ההריון הזה שלי, היא להתחיל לפרק את תקופת הזמן המופרכת הזו לפרקי זמן קצרים הרבה יותר.
פירקתי הכל לימים. לא הסתכלתי קדימה, לעתים הסתכלתי אחורה- אבל רק לשם פרגון עצמי, שאני עושה עבודה טובה במסגרת אסטרטגית יום ביומו. הזמן היחידי שעמד לנגד עיניי היה היום הנוכחי. היום הזה.
לא הסתכלתי על שבועות אחרים. לא הסתכלתי על שבוע 37. לא התעניינתי מה קורה מחרתיים. מדי פעם הייתי קופצת קדימה כדי לקבוע כל מיני תאריכים ובדיקות, אבל חוץ מזה- כלום.
אוקיי, אני יודעת, זה קשה ולא פשוט. אני מסכימה.
אבל זה ניתן לעשיה, לצורך העניין יש לגייס  וכאשר זה מיושם, זה מרגיע מאוד.

אז בואי נסכם 4 טיפים:
* אסטרטגית יום ביומו– קחי את תקופה ההריון והשתדלי לפרק אותה ליחידות זמן, או במילים אחרות- קחי את זה יום ביומו.
כל יום עומד בפני עצמו. מה שנעשה היום לא מכתיב את מחר ולא הוחלט אתמול. התרכזי בכל מה שעומד כאן ועכשיו מולך ולא במה שיכול להיות ובמה שהיה
* רשת טיפולית– הקיפי עצמך בנשות ואנשי מקצוע שאת סומכת עליהם, איתם תרגישי שאת בידיים טובות. אלו יכולים להיות שניים מאותו תחום, ויכולים להשתלב פה גישות שונות יחד.
* תמיכה יומיומית ממשפחה וחברות וחברים
* רישום קפדני בזמן אמת לשם הרגעה בעת הצורך

רגע, אבל איך היה ההריון?
תקופת ההריון שלאחר לידה שקטה הייתה טובה. היו לי נקודות בזמן שאיבדתי את זה, את הכל, אבל למדתי גם להעריך דברים קטנים שעשו אותי שמחה וגרמו לי לצחוק, כמו למשל תנועות מוזרות שנגה עשתה כשעוד הייתה ברחם שלי, כמו מין תנועות גלים שנראו כך מבחוץ.
אני לא חושבת שההריון יכול להיות חופשי מכל לחץ ופחד. אבל זו יכולה להיות חוויה חיובית. אני מרגישה שההריון לאחר הלידה השקטה הייתה לי חוויה חיובית טובה.

מחשבות בנושא שליטה- טיפ 5
ועכשיו אני רוצה להגיד משהו ברזולוציה רחבה יותר.
אני יכולה להיערך כמה שאני רק רוצה
אני יכולה להיות עם שלושה גינקולוגים, שלושה נוספים בכוננות, מחוברת למוניטור 24/7, עם אחות צמודה, בשמירת הריון משבוע 5…
ועדיין.
אני לא יכולה לשלוט בכל.
למעשה, יש לי שליטה על חלק קטן מאוד בכל הסיפור.
בהריון שלאחר לידה שקטה כמו בחיים שאחרי טראומה. אין לי אפשרות לשלוט בדברים, ויכול להיות שיקרה משהו רע.
אבל באותה מידה בדיוק, יכול להיות שהכל יהיה בסדר, כן?

אז אני יכולה להיערך כמה שאני רק רוצה. ואני יכולה לחשוב על הרבה מאוד דברים. עדיין אני צריכה להכיר בעובדה שאני לא יכולה לשלוט על הכל.
אני פשוט לא יכולה.
זה לא משהו שייאמר לגנותי. פשוט כך עובד העולם.

אני יכולה להימנע מכל הריון נוסף. זו דרך אחת לבחור בה.
דרך נוספת לבחור בה היא להיכנס להריון, ולעבור אותו עם חרדה ופחד אינסופיים ששולטים במצב ביד רמה.
אפשרות נוספת היא להיכנס להריון, לעשות את מה שאני יכולה, ובמקביל גם לקבל את העובדה שאני לא יכולה לשלוט במצב באופן מוחלט.
אני זוכרת שהרגשתי באיזה שהוא שלב, שאני לא נהנית מההריון, שאני כל כך שקועה בפחד וחששות, שלא התאפשר לי להנות מהתנועות שהרגשתי שוב בתוכי.
נכון, הייתי במצטבר כשנה וחצי בהריון והרגשתי פילה אדירה ממש. כמה כבר אפשר להנות במצב הזה?!

אבל יש משהו לא הוגן בלא לתת להריון הזה את המקום הראוי לו, שהרי הוא עומד בזכות עצמו ולא רק ביחס להריון הקודם, שהסתיים בצורה רעה ביותר.
האם העובדה שמיליון דברים יכולים להשתבש היא סיבה מספיק טובה לא לנסות שוב? האם זו סיבה מספיק טובה לתת אור *רק* לדברים שיכולים להשתבש, ולא להסתכל גם על הדברים הטובים שההריון הזה מביא איתו? האם ההריון הזה הוא *אך ורק* בבחינת להחליף ולתקן את ההריון הקודם שהסתיים בצורה גרועה כל כך?

אז אני יכולה להעסיק את עצמי באינסוף פרויקטים, לראות סרטים וסדרות בבינג׳ נפלא, להערים על עצמי עבודה שתעסיק את מוחי רבות, לקרוא, לתרגל פילאטיס…
אבל תמיד יגיעו הרגעים האלו שהפחד יכה. זה קורה בדרך כלל כשאנחנו עייפות ובדיוק אנחנו מרגישות שאנחנו לא הדבר הכי מופלא עלי אדמות.
תמיד יהיו את הרגעים האלו, שהחרדה תשתלט ונפשנו לא תדע איך להירגע.

אני מציעה לתת לזה להיות קצת, ואז לנשום ולהבין שזה חלק מהחבילה שלנו.
אפשר לספור תנועות בשבועות רלבנטים, אפשר לדבר עם בן/בת הזוג כדי להעביר את הרגעים האלו ביחד ולא לבד.
אפשר לפתוח טלויזיה ולתת לסדרה או סרט כלשהם לשטוף כל חלקה טובה במוח הנטרף שלנו.
כל דבר שעוזר לנו לעבור את הרגעים הקשים האלו.

כן, כן. אני שומעת את הסקפטיות.
נכון, עבר זמן מאז שהייתי בהריון שאחרי לידה שקטה, מה אני כבר זוכרת?
אל תדאגו, אני זוכרת היטב.

ועדיין, אני חושבת ששילוב בין ההבנה שאין לי שליטה על הכל גם כאשר הגוף שלי מעורב, לבין היערכות לדברים שאני יכולה לחשוב עליהם ויכולה לשלוט בהם, יוכל להיות המתכון הנכון כדי לעבור את ההריון הזה כמה שיותר שפויה.

למידע אודות תהליך טיפולי איתי אחרי לידה שקטה, או אובדן הריון, לחצי על הקישור המצורף: טיפול עם יעל ארנסט.