נתקלתי במושגי הריון קשת וילדי קשת לראשונה במרץ 2019, כ- 8.5 שנים לאחר הלידה השקטה שעברתי עם איילת.
האמת?
אני לא מתחברת למושגים האלו. אני אסביר:
קודם כל, אני חושבת שהקשת תפוסה. הקהילה הגאה מחוברת היטב לקונספט הקשת, וכשאני רואה קשת, אני חושבת על הקהילה הגאה.
אבל הקשת נמצאת בשימוש במיתולוגיה ובדתות עוד לפני ההקשר לקהילה הגאה, החל מהמיתולוגיה היוונית, דרך המיתולוגיה הסינית וכלה במיתולוגיה האירית.
כך שנדמה לי שלקשת יש כבר ״התחייבויות קודמות״.

אתחיל מכך, שאני לא מתחברת למושג ״הקשת שלאחר הסערה״ בכל הקשור ללידה שקטה.
לידה שקטה לא הייתה לי סערה. היא הייתה לי טראומה עצובה, בוכיה ושותקת.
בשום שלב לא הרגשתי שההריון עם נגה היה בבחינת השקט שאחרי הסערה, הקשת שאחרי הסערה. הרגשתי שזה ההריון שאחרי הלידה השקטה, לא פחות ולא יותר.

הריון קשת, ילדי קשת

המושגים ״הריון קשת״, ״ילדי קשת״ מכילים בתוכם, למיטב הבנתי, הבטחות לעתיד טוב יותר, לאושר, סוג של חידוש האמון בין נשים שעברו לידה שקטה והעולם.
אני מבינה את הרעיון, אבל חוששת מהאחריות שהכינוי ״הריון קשת״ מטיל על הילד, כבר מהימים הראשונים בבטן.
הרי באופן טבעי אנחנו ״שמות״ על ילדינו כל כך הרבה תקוות, פנטזיות, חלומות, תיקונים שנרצה לחוות יחד איתם לטעויות שנעשו איתנו. כל אלו נעשים, כאמור, במודע. באופן לא מודע אנחנו עושות כל כך הרבה טעויות עם הילדים שלנו.
כך שבאופן מודע, ״לשים״ עוד אחריות גדולה כל כך על ההריון והילד שאחרי הלידה השקטה מרגיש לי לא נכון ולא בריא.

בעיניי, לא נכון לנו לצפות שההריון החדש והתינוק האחר יתקנו לידה שקטה, את הריק ואת האובדן שחווינו.
הילד שאחרי הלידה השקטה לא נועד לתקן את החוויה הקשה של הלידה השקטה. תפקידו אינו להחזיר את אמונה של האם בעולם או בגופה.
מין מחשבה, שאם רק יהיה לנו עוד הריון, עוד תינוק, הכל יהיה בסדר והלידה השקטה תהיה כלא הייתה.
מכל הדברים שקראתי ברשת, קראתי הודעות רבות של נשים סביב הנקודות האלו, והמחשבות האלו עושות לי קווץ׳ בלב.

כמובן שאני יכולה להבין את המחשבות האלה. גם אני חשבתי בעבר שאם רק יהיה לי ילד נוסף, הכל יהיה בסדר.
זו לא הייתה מחשבה נכונה. כיום אני מרגישה שמבחינתי זה היה כמו המשך הקו של הכחשת קיומה של איילת שהרבה מאוד אנשים סביבי ראו לנכון לאמץ: מהר מהר, לעשות עוד תינוק, והוא ימחק את כל הזכרון הנוראי הזה של הלידה השקטה, ואת העובדה שמישהי מתה לי ברחם, ומי יודע כמה זמן היא הייתה מתה אצלי ברחם, וימחק לי את העובדה שהייתי בהריון 37 שבועות ו- 3 ימים וילדתי מוות.
והתינוק הזה יחזיר אותי לקו אחד עם המציאות, והוא יביא את האושר והצחוק, והוא ירפא לי את הלב, והוא יאחה לי את הפצע, והוא יביא לי אושר.
רק הוא יביא לי אושר.

אבל איילת הייתה איתי 37 שבועות ו- 3 ימים. אי אפשר למחוק אותה מחיי, חיינו.
ואי אפשר למחוק את הלידה השקטה מחיינו. אי אפשר למחוק את ההריון, ואת הלידה השקטה, ואת הפרידה, את האובדן, את האבל.

נגה שלי נולדה 13 חודשים לאחר הלידה השקטה שלי עם איילת. מדובר על ילדה אחרת, נפרדת לחלוטין מהחוויה הקודמת.
כן, קשה להפריד, אבל זו האמת. קיומה של נגה אולי שזור בעובדה שאיילת לא שרדה את ההריון, אבל שם זה נגמר.
תפקידה לא היה בשום דרך לאחות את הפצעים, לרפא את הוריה, לסגור את הגולל על החוויה העצובה שעברנו וכל שאר האפשרויות שניתן לחשוב עליהן.
נגה לא הייתה המפתח לאושר שלי. היא בהחלט חלק ממנו, אבל היא לא סוד האושר שלי.
״לשים״ עליה תפקידים שכאלה נראים לי כטעות.

אושר

האמת היא, כך אני חושבת, שאושר לא מגיע רק עם הולדת ילד. גם אם מדובר על הריון ולידת ילד לאחר לידה שקטה.
אני חושבת שלא טוב לנו לתלות את האושר שלנו על מישהו מבחוץ, לא משנה כמה הוא או היא קרובים אלינו. ילדים בהחלט מביאים איתם כמות עצומה של אושר ושמחה לחיינו, אבל זה אינו תפקידם, זה פשוט קורה מהיותם ילדים.

השמחה שלנו, האושר, הטוב, כל אלו הם אלמנטים שנכון שיגיעו מתוכנו. מתוך מסע החלמה שעברנו לאחר לידה שקטה (או כל טראומה, האמת), עיבוד של החוויה בכמה רמות לכדי אינטגרציה של החוויה בחיים שלנו. לא סתם אומרים שכשהאמא שמחה הילד שמח.
הטיפול שלנו בעצמנו הוא חיוני לאמהות שלנו, לחיי משפחה שמחים ולזוגיות טובה, אוהבת ותומכת.

*תמונה: נגה, יולי 2016