ארכיון תגיות עבור : אחרי לידה שקטה

אנפוקו

סות׳ינג- טיפול אנפוקו

טיפול אנפוקוכשאישה באה אליי לקליניקה, ועולה על מיטת הטיפולים, הדבר הראשון שהיא תקבל זה soothing.
זו הטכניקה הראשונה שלמדנו בקורס אנפוקו, וככל שאני מיישמת אותה יותר בקליניקה, אני מבינה למה היא ״הראשונה״.

סות׳ינג- התחלת טיפול אנפוקו

הטכניקה הזו- כשמה כן היא:
היא מרגיעה, מעמיקה, נינוחה, עושה את הקאט הנחוץ בין המהירות שבחוץ לאיטיות שבפנים.
הקליניקה מהווה מקום בו אנחנו עוצרות את הרצון לעשות-מהר-מהר-כדי-לסיים-את-היום-הזה-מה-נסגר-עם-כל-המשימות-האלה-איף, ועוברות להלך הרוח של- וואיי….. רוצה לעשות הכל לאט….. לאט….. ככה כל החיים……

לא מדובר על טכניקה מאוד מורכבת, היא סך הכל דיי פשוטה:
סיבובים על הבטן, יד רודפת יד.
סיבוב גדול,
סיבוב קטן,
עם להב כף יד ימין,
עם להב כף יד שמאל.

כל אחד מאלו מיישמים באופן מסורתי שלושים ושש פעמים.
מה עומד מאחורי המספר שלושים ושש? לא יודעת.
אבל בהתחלה זה היה נשמע מוגזם לגמרי.
מה נסגר עם היפנים האלה? זה המון סיבובים!

אבל כרגיל עם היפנים, לאחר יישום דבריהם, מבינים שהם גאונים.
הסיבובים מעניקים חום לבטן, שהרבה פעמים זקוקה לחום הזה.
הסיבוב מעניק תנועה לאזור, והתנועה נחוצה לנו לכל דבר בגוף ובנפש.
האזור מתחיל לדבר, וכמו נפתח אליי ולפעמים גם דמויות יציצו ויגידו שלום.

זו הזדמנות נהדרת עבורי להכיר את הבטן שמולי.
לשאול לשלומה, ומה העניינים, ומה היא מספרת.
הזדמנות להביא באמצעות מגע ראשוני,
רגע שקט.
רגע נשימה.

ושלושים ושש פעמים זה כבר סוג של מדיטציה.
למטופלת ולמטפלת כאחד.

אחרי לידה שקטה

ככה זה עכשיו, ככה זה- אחרי לידה שקטה

אחרי לידה שקטהבפוסט שדן במודל טיפולי בלידה שקטה, מצאתי את הרשימה ״אב שכול בא אצל הבודהה״, שכתב פרופ׳ יעקב רז ספרו ״כך שמעתי- רשימות זן״.
הרשימה מדברת על אבא, אבל אני החלפתי לאמא, ואני מקווה שפרופ׳ רז יסלח לי.

הרשימה הזו ריגשה אותי עד דמעות.
כשאני קוראת את הרשימה הזו בלשון נקבה, אני מרגישה, שפרופ׳ רז הצליח להגדיר בדיוק את מה שקורה לנשים לאחר לידה שקטה.
אני מרגישה שהוא היטיב לתאר את מה שאני עברתי לאחר הלידה השקטה שלי עם איילת.
ובעיקר, אני אוהבת את ההבנה, שהאבל והקושי הם תוצר ישיר של האהבה. האבל, הקושי, הבכי, הסבל, המשקולת האינסופית הזו, וזה מה שיש עכשיו.

אני מביאה את הרשימה כאן במלואה:

 

 

אם שכולה באה אצל הבודהה
אבלה ומיוסרת
וביקשה נחמה על מות בנה
אמרה האם לבודהה,
מאז שמת בני אני לא יכולה לאכול
אני לא יכולה לישון
אני הולכת מרחוב לרחוב וצועקת
איפה אתה בן שלי יקר, איפה אתה
עזור לי, מורי

אמר לה הבודהה,
ככה זה אמא, ככה זה
מה שיקר לך, פוצע ומכאיב, מביא סבל, יגון וייאוש
זה מה שמביא מה שיקר לך

האם נדהמה מדברי הבודהה והלכה משם בכעס גדול
הרי מה שיקר לאדם מביא שמחה וסיפוק, ולא יגון וייאוש
ואיך יכול המורה הגדול לומר מה שאמר

מה, בעצם, אמר הבודהה לאם השכולה
הוא אמר, זה מה שמתקיים עכשיו,
ברגע זה ממש, אמא
פצע, כאב, סבל, יגון וייאוש

זה מה שאת חשה
ככה זה עכשיו
ככה זה

לא אמר שלא תדעי עוד צער, לא ניחם, לא אמר הבן יחזור,
לא אמר הוא לא יחזור,
לא אמר עוד תראי זה ישתנה, תני לזמן לעשות את שלו, תראי חברים,
תמצאי משמעות בעבודה, יש לי תרופות לכאב, תעשי מדיטציה,

תלכי לקבוצות תמיכה,
הבן יתגלגל להיות בן-אלים, הוא בגן עדן,
השם נתן השם לקח
הוא לא דיבר על חלופיות הקיום
הוא לא אמר לה כל אלה

הוא אמר לה
ככה זה
את מבקשת שלא לכאוב
להשתחרר מהאבל
ואת לא יכולה, כי זה מה שעכשיו
אין לך לאן ללכת
וככל שאת רוצה יותר
את סובלת יותר
לא רק מן הכאב על מות הבן
אלא גם מכאב המשאלה להשתחרר מן הכאב
ומכאב כישלונה

כי את לא יכולה שלא להיות מה שאת עכשיו
אם אבלה וכואבת
אם יקרה
זה טבע הדברים
מה שיקר לך מביא דאגה
את ומה שיקר לך

כך נגזר
הדאגה כלולה במה שיקר
כמו האדום ברימון
את רוצה בשמחת האהבה ולא בצער האהבה

אבל איך אפשר שמאל בלי ימין, גבוה בלי נמוך
נעורים בלי זקנה, כן בלי לא, יש בלי אין
פגישה בלי פרידה

מי שיקר לך
הוא משוש חייך
דאגה לחייו
ואבל על מותו

אי אפשר אחרת

אבל, אם יקרה,
אמר עוד הבודהה,
את יכולה לדעת אותם עד תום

את הכאב, את הדאגה, את הצער
שהם כאן עכשיו כמו הגשם הזה, כמו כפות הרגליים
דעי אותם ללא שיור
ואת חופשיה מהם

ואז, אם יקרה, היגון הוא שחרור
כמו השמחה, כמו הפחד, כמו הריקוד, כמו החלום
אלה וכל השאר,
כמות שהם, יצירי הבריאה
החומרים שמהם הכל עשוי – חופשיים לבוא, חופשיים ללכת

ככה אמר לי הבודהה

לידה שקטה

ההשפעות של לידה שקטה על החיים שאחרי

לידה שקטההרבה נשים מתייחסות ללידה השקטה כנקודה של ״לפני ואחרי״, החיים שלפני הלידה השקטה והחיים שאחריה.
זה אינו המצב אצלי. זו בהחלט נקודה משמעותית בחיי, אבל אני לא חושבת שניהלתי את חיי אחרת לפני הלידה השקטה ואחריה.
אני חושבת שהסיבה לכך היא בעיקר העובדה שלפני הלידה השקטה שלי, נתקלתי במוות ואובדן מספר פעמים. סבא שלי נפטר באזור הצבא, סבתא שלי אחרי הצבא, והאובדנים המשמעותיים יותר בחיי, אובדן הוריי, הגיע בשלהי שנות ה- 20 לחיי. אמא שלי נפטרה באוקטובר 2001, כשהייתי בת 26 (וחצי)ֿ, ואבא שלי נפטר כשנתיים ושבעה חודשים אחרי אמא שלי.
אלו היו האובדנים שמבחינתי מחלקים את החיים שלי ל״לפני ואחרי״. בעיקר המוות של אמא שלי, שתפס אותי באמצע סערה בחיי והפך את הכל לקשה עוד יותר.

לידה שקטה לא הייתה הנקודה בה התהפכו לי החיים.
אבל זו הייתה החוויה שלימדה אותי עצב עמוק ומהותי מהו. עצב זו המילה שהכי מתאימה מבחינתי ללידה שקטה.
חוויות אחרות לימדו אותי על כעס גדול, על חמלה לילדה שהייתי שעברה את הטראומות והקשיים שעברה.
אבל לידה שקטה היא פשוט חוויה עצובה ביותר, בכל רובד אפשרי בנפש וגם בגוף.

אני תוהה לפעמים אם לידה שקטה השפיעה על ההורות שלי. האם אני אמא אחרת ממה שהייתי לאחר הלידה השקטה?
אני לא מתייחסת לתקופה הראשונה של ההתמודדות  והאבל, שם זה ברור שהדברים היו אחרים.
כדי לענות על השאלה הזו אני מרגישה שאני צריכה להסתכל על שאלה רחבה יותר:
האם הלידה השקטה שינתה אותי?

ההחלטה לחגוג
אני חושבת שהתשובה לכך היא שלמדתי דברים מסוימים מכל חווית הלידה השקטה, אבל אני לא חושבת שהיא שינתה אותי באופן מהותי.
נשים שעברו לידה שקטה מספרות הרבה פעמים שהן איבדו את התמימות, שכל שמחה מגיעה עם ספקות וחששות. לשמחתי, זה לא קרה לי.
אבל אחד הדברים שאני זוכרת שהיו בגדר החלטה מאוד ברורה בחיי לאחר הלידה השקטה הוא, ההחלטה לחגוג.
מאחר ואני חושבת שהכוח היחיד שיכול לעמוד אל מול המוות הוא החיים, ההחלטה לחגוג היא מבחינתי שוות ערך להחלטה לחיות. ולחיות טוב.
זה אומר לאהוב כמה שיותר, לשמוח כמה שיותר, ולקחת כל הזדמנות ולחגוג אותה כמה שאני יכולה וכמה שאני מרגישה שנכון לי.

הפעם הראשונה שהרגשתי שאני רוצה לחגוג אחרי הלידה השקטה עם איילת ב- 2010, הייתה יום הולדת 5 של שחר, שהגיע 4 חודשים לאחר הלידה השקטה.
נקבעה מראש חגיגה לכל ילדי הגן, והחלטתי שאני תופסת את ההזדמנות בשתי ידיים כדי לחגוג ולשמוח כמו שלא שמחתי כבר הרבה זמן. גיליתי באתר בייקרלה את נפלאות הקייק פופס, אבל האישה שמנהלת את האתר, אנג׳י, לקחה את זה כמה צעדים קדימה והכינה את מה שנקרא קאפקייק פופס.
עפתי על הקאפקייק פופס האלה.
עשיתי חזרות, קיבלתי משלוחים מחו״ל מחברה כדי לקבל חומרים שלא היו בארץ באותו זמן, מצאתי חלופות בהתאם לצורך… והעמדתי לתפארת יום ההולדת של שחר כ- 40 קאפקייק פופס, כל אחד נוצר בעבודת יד שלי.
בדיעבד הבנתי שמדובר פה לחלוטין על ריפוי בעיסוק. ההרפתקאה הזו עזרה לי לעבור שלב בתהליך העיבוד של חווית הלידה השקטה שלי, והכניסה שמחה גדולה לחיים שלי, בזמן שבאמת הייתי זקוקה לה.

אני בוחרת לחיות באור
ההחלטה לחגוג השתנתה במהלך השנים ברצון ובצורך לשמוח.
מאוד קל לשמח אותי באופן כללי, אבל אני מרגישה שהצורך לשמוח גדל ושורשיו של הצורך הזה מצויים בהחלטה ההיא, לחגוג.
ההחלטה לחגוג, כאמור, היא חלק בלתי נפרד מהבחירה לחיות.
אלן קאמינג, שהוא ההשראה וההשפעה הגדולה ביותר שלי לכתיבה ודברור נושא הלידה השקטה (ובכלל מהווה השראה להרבה דברים בחיי), אמר באחד מאלפי הראיונות שלו (כן, צפיתי בחלק ניכר מאלפי הראיונות האלה):

"I have both darkness and light inside me. I choose to be in the light״

״יש בי חושך וגם אור״ הוא אומר ומוסיף: ״אני בוחר לחיות באור״.

זו בחירה, זו החלטה. ויש תקופות בחיים שקמתי וכל יום בחרתי בזה מחדש באופן מודע. בתקופות אחרות הבחירה פשוט נעשית כרפלקס.
אני באמת חושבת שזו בחירה, וברגע שהבנתי את זה, ידעתי מה אני צריכה לעשות, ידעתי שאני צריכה עזרה וביקשתי אותה. ידעתי מה הפעולות שאני צריכה לעשות כדי כל יום להתקדם עוד צעד אחד, קטן ככל שיהיה, לעבר החיים שאני רוצה שיהיו לי.

אני לא ״המשכתי הלאה״ מהלידה השקטה. זה לא ״היה ונגמר״.
החוויה הזו ממשיכה יחד איתי, לאחר עיבוד, ריפוי והחלמה. היא עברה אינטגרציה ונטמעה כחלק בלתי נפרד מהחיים שלי, כמו כל חוויה אחרת.
אני ממשיכה להתמודד איתה, כל פעם אחרת. היא חלק מהחבילה שלי.

תמונה: סטודיו התחלות, שמרית הלל

ומה הלאה

ומה הלאה?

ומה הלאההאבל הסתיים, הדמעות התייבשו ומבקרות רק לפעמים. הכאב השתנה. החיוכים והצחוק מגיעים בתדירות גבוהה יותר, ופתאום עבר יום בלי לחשוב על איילת שאבדה לי.
ומה עכשיו?
נדמה לי, שזה השלב שנקרא בעממית ״ממשיכה הלאה״.

אני לא אוהבת את המשפט הזה.
אבל אני חושבת שהכוונה היא, לפחות בעיניי, שהתהליך והעיבוד הראשוניים הסתיימו, והחוויה הזו מתחילה לעבור מהפרונט, לאזור האחורי בחיי.
זה לא קורה בשניה. זה לוקח קצת זמן. והזמן לא מרפא. הוא לא ״עושה את שלו״. זמן רק מאפשר לנו את הזמן להתרגל למצב החדש. במקרה שלי- להתרגל לעובדה שעברתי לידה שקטה.
שאיילת, התינוקת שלי, איננה.

וזה תהליך, וגם כמעט 9 שנים אחרי, אני מרגישה בשלב כלשהו בתהליך. כי ככה זה בחיים לא?
אנחנו סך כל החוויות שעברנו בחיים, ומתמודדות (ומתמודדים) עם הדברים הגדולים והמשמעותיים שעברנו על בסיס קבוע. לאחר זמן הם הופכים להיות חלק מהחבילה שלנו, בשאיפה שלא יקבעו לנו את סדר היום, שההחלטות שלנו יגיעו מהמקומות החזקים שלנו, ולא מפחד שנובע מטראומה כזו או אחרת.

בתור בוגרת טיפול פסיכולוגי מוצלח ממש, אני מרגישה בטוחה לומר, שהרעיון של ריפוי מטראומה הוא השלמה עם הטראומה, הבנתה.
כמו מין שיחות שלום: ללא תנאים מקדימים, עם שחרור בני ערובה לאלתר (אנחנו, כן?), פשוט שלום. שלום וקבלה. קבלה והכרה- כן זה קרה לי. כן, זה לפעמים עוד כואב.
זה חלק מהחיים שלי. החיים הם מנעד של חוויות ורגשות, לא רק רצף של טוב או רק רצף של כאב.
כל החוויות האלו משתלבות יחד לדבר הזה שנקרא ״חיים״, על חלק מהדברים אחשוב עליהם בשמחה, ועל אחרים באהבה, או בגעגוע…

איך הגעתי למצב הזה?
אני נעזרתי בטיפול פסיכולוגי, דיברתי על הפחדים ועל הכאב ועל השמחות עם בעלי ואנשים קרובים, וכך אני ממשיכה לעשות. אז אני כבר לא בטיפול, אבל כל כמה זמן אני בודקת את עצמי, וכשאני מרגישה שאני צריכה עזרה, אני מבקשת אותה ונעזרת בה.

כל שלב בתהליך זה מביא הבנה עמוקה יותר, השלמה נרחבת יותר, ואני רוצה גם להוסיף- אני לא ממשיכה לחשוב על האובדנים שעברתי בחיים כל יום.
יש ימים שאני לא חושבת על איילת או על הוריי שנפטרו.
ואני רוצה לומר- ובזאת אסיים- שזה מרגיש לי ממש בסדר.