בפוסט שדן במודל טיפולי בלידה שקטה, מצאתי את הרשימה ״אב שכול בא אצל הבודהה״, שכתב פרופ׳ יעקב רז ספרו ״כך שמעתי- רשימות זן״.
הרשימה מדברת על אבא, אבל אני החלפתי לאמא, ואני מקווה שפרופ׳ רז יסלח לי.

הרשימה הזו ריגשה אותי עד דמעות.
כשאני קוראת את הרשימה הזו בלשון נקבה, אני מרגישה, שפרופ׳ רז הצליח להגדיר בדיוק את מה שקורה לנשים לאחר לידה שקטה.
אני מרגישה שהוא היטיב לתאר את מה שאני עברתי לאחר הלידה השקטה שלי עם איילת.
ובעיקר, אני אוהבת את ההבנה, שהאבל והקושי הם תוצר ישיר של האהבה. האבל, הקושי, הבכי, הסבל, המשקולת האינסופית הזו, וזה מה שיש עכשיו.

אני מביאה את הרשימה כאן במלואה:

 

 

אם שכולה באה אצל הבודהה
אבלה ומיוסרת
וביקשה נחמה על מות בנה
אמרה האם לבודהה,
מאז שמת בני אני לא יכולה לאכול
אני לא יכולה לישון
אני הולכת מרחוב לרחוב וצועקת
איפה אתה בן שלי יקר, איפה אתה
עזור לי, מורי

אמר לה הבודהה,
ככה זה אמא, ככה זה
מה שיקר לך, פוצע ומכאיב, מביא סבל, יגון וייאוש
זה מה שמביא מה שיקר לך

האם נדהמה מדברי הבודהה והלכה משם בכעס גדול
הרי מה שיקר לאדם מביא שמחה וסיפוק, ולא יגון וייאוש
ואיך יכול המורה הגדול לומר מה שאמר

מה, בעצם, אמר הבודהה לאם השכולה
הוא אמר, זה מה שמתקיים עכשיו,
ברגע זה ממש, אמא
פצע, כאב, סבל, יגון וייאוש

זה מה שאת חשה
ככה זה עכשיו
ככה זה

לא אמר שלא תדעי עוד צער, לא ניחם, לא אמר הבן יחזור,
לא אמר הוא לא יחזור,
לא אמר עוד תראי זה ישתנה, תני לזמן לעשות את שלו, תראי חברים,
תמצאי משמעות בעבודה, יש לי תרופות לכאב, תעשי מדיטציה,

תלכי לקבוצות תמיכה,
הבן יתגלגל להיות בן-אלים, הוא בגן עדן,
השם נתן השם לקח
הוא לא דיבר על חלופיות הקיום
הוא לא אמר לה כל אלה

הוא אמר לה
ככה זה
את מבקשת שלא לכאוב
להשתחרר מהאבל
ואת לא יכולה, כי זה מה שעכשיו
אין לך לאן ללכת
וככל שאת רוצה יותר
את סובלת יותר
לא רק מן הכאב על מות הבן
אלא גם מכאב המשאלה להשתחרר מן הכאב
ומכאב כישלונה

כי את לא יכולה שלא להיות מה שאת עכשיו
אם אבלה וכואבת
אם יקרה
זה טבע הדברים
מה שיקר לך מביא דאגה
את ומה שיקר לך

כך נגזר
הדאגה כלולה במה שיקר
כמו האדום ברימון
את רוצה בשמחת האהבה ולא בצער האהבה

אבל איך אפשר שמאל בלי ימין, גבוה בלי נמוך
נעורים בלי זקנה, כן בלי לא, יש בלי אין
פגישה בלי פרידה

מי שיקר לך
הוא משוש חייך
דאגה לחייו
ואבל על מותו

אי אפשר אחרת

אבל, אם יקרה,
אמר עוד הבודהה,
את יכולה לדעת אותם עד תום

את הכאב, את הדאגה, את הצער
שהם כאן עכשיו כמו הגשם הזה, כמו כפות הרגליים
דעי אותם ללא שיור
ואת חופשיה מהם

ואז, אם יקרה, היגון הוא שחרור
כמו השמחה, כמו הפחד, כמו הריקוד, כמו החלום
אלה וכל השאר,
כמות שהם, יצירי הבריאה
החומרים שמהם הכל עשוי – חופשיים לבוא, חופשיים ללכת

ככה אמר לי הבודהה