ארכיון תגיות עבור : שתיקה

שיחה על לידה שקטה

פוסט שיחה על לידה שקטה בסלון של גיגי

שיחה על לידה שקטהכל הערוצים החדשים שאני פועלת בהם בדרך החדשה הזו שלי חשובים לי.
אבל אחד החשובים ביותר מבחינתי הם השיחות על לידה שקטה עם מטפלות מתחומים שונים.

את ההרצאה/שיחה שלי אני מתחילה עם הסיפור שלי, ומשם אני יוצאת לדבר על מאפיינים שנראה בקליניקה, כשנשים יבואו עם הסיפור הזה. אני גם חולקת מהניסיון שלי האישי והמקצועי מתוך נקודת הנחה, שרבות מהמטפלות לא ממש יודעות מה זה, ולכן חשוב לתת מידע, גם אם ראשוני ביותר, כדי שידעו איך וכיצד לנהוג.

עבדתי על המצגת ועל הדברים שאומר לא מעט, כדי לנסות ולדייק את המסר החשוב ביותר ואותו להעביר בצורה ברורה מאוד.
כמובן, שהבנתי שיש לי כמה מסרים חשובים ביותר שאני רוצה להעביר, ואני מקווה מאוד שהצלחתי להעביר אותן לאותן 8 מופלאות שפינו זמן בלו"ז הקייצי שלהן, ובאו להקשיב לי, בסלון של גיגי אליאש.

כמו לפני כל שיחה או הרצאה שלי, מאוד התרגשתי, וממש לא הבנתי למה קבעתי את זה.
כל פעם שאני מרגישה כך, יש ספר אחד ואיש אחד שמזכירים לי למה אני עושה את זה, למה אני יוצאת מאזור הנוחות שלי ועומדת מול נשים ומספרת ומדברת את הנושא המושתק הזה:
כי אם אני לא אספר, איך תדעו?

אם אני לא אספר לכן מה הרגשתי, איך החיים נראים אחרי מה שקורה שם בבית החולים, אם אני לא אבוא ואגיד לכן שלידה שקטה זה לא רק הלידה עצמה אלא גם כל מה שבא אחריה.
איך תדעו את זה?

ואם אני לא אאיר כמה נקודות חשוכות, איך תדעו להגיד דברים שיעזרו לאותה מטופלת שבאה אליכן אחרי לידה שקטה?

איך תדעו שיש תקווה אחרי לידה שקטה, אם אני לא אבוא ואדבר על זה? תקווה, שבאה כמו מין קרני אור שכאלה ששוברות את ענני הבדידות והשתיקה.

סביב הנושא הזה יש כל כך הרבה שתיקות, ו- ששששש, ודיבורים בלחש.
איך זה יכול להיות, כאשר זה נושא שנכון לגמרי לדבר עליו בקול רם וברור, ועל הדרך גם לעזור לאלו שעברו לידה שקטה?

לכן אני עושה את הדבר המפחיד הזה, לדבר מול קהל (אגב, אחרי משהו כמו 10 דקות, הדבר המפחיד הזה הופך להיות ממש בסדר, אבל אל תספרו שסיפרתי. אני אכחיש).

שיחה כזו מסתיימת, אני מקווה, עם קצת יותר הבנה שלידה שקטה, כמו הרבה חוויות אחרות, היא טראומה. ועל טראומה צריך לדבר.
אני מקווה, שנשים ששומעות אותי, ששואלות אותי, מבינות שכל מה שצריך לעשות הוא להביא את האנושיות שבנו.
היכולת להביא את האנושיות שלנו לקידמת הבמה כרוכה בחשיפה, הסרת חסמים מיותרים (אגו, כבוד, דיסטנס, דברים כאלה) ופשוט מילים שיוצאות מהלב.
יש אנשים שזה בא להם יותר בקלות, אבל כולם יודעים לעשות את זה.
Kindness. זה מה שאנחנו צריכות בעולם הזה. בכל יום, ובטח שבמצבים כמו לידה שקטה.

יציאה משתיקה לחרות

יציאה משתיקה לחרות

יציאה משתיקה לחרותהרבה שנים לפני הלידה השקטה עם איילת, עברתי טראומה מינית.
הטראומה הזו שלטה בחיי שנים רבות בעיקר דרך פחד. באמצעות טיפול פסיכולוגי מוצלח (ומפחיד. ומאתגר. ומייגע לעתים. שהרגיש ארוך אילו עברו אלפי שנים), צלחתי את המשוכה ובחרתי, כמו גם לפני הטיפול רק שלא ידעתי את זה באופן מודע, לחיות את חיי באור.
ציינתי את הפחד כרגש שולט דרכו החלטתי את מרבית ההחלטות בחיי דאז.
אלמנט נוסף שהופיע אצלי בערך מהיום הראשון הוא השתיקה.

קשר שתיקה מופיע בכל טראומה שאני נתקלתי בה באופן אישי, ובכל סיפורי הטראומה שנתקלתי בהן, בין אם בחברות וחברים ובין אם אלו סיפורים שקראתי עליהם.
אני חושבת שכל טראומה מביאה איתה התמודדויות שונות, אבל אחד הדברים הבסיסיים ביותר שמשותף לכל הטראומות הוא השתיקה. כשאני מנסה לחשוב על זה באופן רציונלי, זה לא מסתדר לי. שהרי אנחנו לא היינו אלו שעשו את העוול.
העוול נעשה לנו. ובכל זאת, בחרנו בשתיקה. השתיקה אינה רק לא לספר על הטראומה עצמה, השתיקה גם עוטפת אותנו לא לדבר כלל. לא לספר איך אנחנו מרגישות, לא לספר מה עובר לנו בראש, לא לדבר. פשוט לשתוק.
זה נכון גם בהרבה מאוד מקרים לאחר לידה שקטה. אנחנו לא מדברות על זה, החברה לא מדברת על זה, ויש גם הרבה נשים שחוות פוסט- טראומה.
נחשו מה. גם היא אינה מדוברת.

אודות השתיקה

החלטתי שאני רוצה לקרוא קצת אודות השתיקה, ולנסות להבין מה הסיפור שלה.
אני מציגה פה את ממצאיי:

כאמור, שתיקה מאפיינת טראומות שונות: ניצולי שואה ודור שני, פוסט-טראומה בעקבות שירות צבאי, התעללות בילדות (בין אם מינית ובין אם אלימות פיזית). גם לידה שקטה.
נחשפתי לדבריו של ד״ר יוחאי עתריה בחודשים האחרונים ואני קוראת אותו בעניין רב, גם אם אני לא תמיד מרגישה שאני מבינה אותו או מסכימה איתו.
פרופ׳ עתריה מדבר על פוסט-טראומה בעיקר ואחד הדברים הראשונים שהוא אומר על שתיקה: ״טראומה הוא מצב בלתי אפשרי לחלוטין. מצב לימינאלי, בין סיוט להזיה. מצב שבו מערכות חוקים, האמונות, הציפיות, התקוות – קרסו. אין הסברים, רק זוועה מוחלטת. האדם הפוסט-טראומטי מייצג אפוא מצב שבו באמת נגמרו המילים. המילים לא חודרות את המעטפת, הן מערכת של סימנים אשר מנותקת לחלוטין מהחוויה. בזמן הטראומה המילה הופכת להיות זרה ולכן במצב הפוסט-טראומטי אין עוד אפשרות להשתמש בשפה היומיומית כדי לתאר את העולם שמאחורי המסך. המילים לא מתארות, לא מסבירות. המילים חוסמות. כל עדות שהיא, כל דיבור, היא פגיעה באותנטיות ובאמת של החוויה המקורית. הדיבור הופך את הבלתי אפשרי ל"עוד סיפור".

ד״ר עתריה ממשיך ומסביר, שהמציאות היא עולם של מילים. השתיקה היא מרד ראשוני של אנשים שעברו טראומה, זו המחאה הראשונית שלהם. טראומה היא עולם אחר, ובאמצעות השתיקה הם משדרים שהם הגיעו למקום הנמוך ביותר והם לא מוכנים יותר לשתף פעולה עם המציאות, עם העולם.

כמובן, שבתור מישהי שמדבררת את הטראומות שלה כבר כמה שנים טובות, ניתן להבין שאני בבעיה עם הגישה של ד״ר עתריה.
בעוד אני מבינה את הדברים שהוא אומר, עם הטראומות שלי הרגשתי את הדברים האלו בתחילת מסע ההחלמה עם הפסיכולוג שלי. איך אני יכולה לתאר לידה שקטה? כל מילה מקטינה את מה שבאמת עבר עליי ביומיים האלה, מהרגע שאמרו לי שהתינוקת שלי איילת מתה אצלי ברחם ועד שחזרתי הביתה והתחלתי להתמודד עם שאר הבלהות והעלבונות שהמציאות הגישה לי. כל אחד מהם גרם לי להתכווץ עוד ועוד, להתכנס פנימה ולא לרצות לשמוע ולראות אנשים.

אבל דבר ידוע הוא, שלמילים יש כוח. בידיים הלא נכונות, הכוח הזה מנוצל לרעה. אבל בידיים הנכונות, העדינות, הרגישות, הכוח הזה הוא עוצמה.
המילים מול הפסיכולוג החביב עליי היו רבות. הרבה פעמים קשות, מכאיבות, מביכות.
מי רוצה לשבת ולהרגיש את הבושה עוטפת מכל עבר? לא אני.
מי רוצה להרגיש את האשמה מרחפת מעל ומשתקת את הלב? לא אני.

יחד עם זאת, המילים שנאמרו, אלו ששיחררו את הבושה והאשמה במלוא תפארתן (ועוד כמה רגשות ככה על הדרך), עזרו גם לפוגג אותן ולהחזיר אותן לפרופורציות.
שנים אחרי, גם אם לפעמים נדמה לי שאני אשמה במותה של איילת שלי, אני יודעת שזה לא נכון. ואני יודעת לענות למחשבה הזו בזכות אותן מילים שנאמרו אצל הפסיכולוג שלי. זו בדיוק העוצמה שהייתי צריכה כדי להרים את הראש מתוך בלילת הרגשות הקשה שהרגשתי לאחר לידה שקטה.

פרויד, ולאקאן

דפנה בן-זקן מספרת על טראומת השואה שליוותה את המשפחה שלה, והדבר המובהק ביותר שעולה מדבריה הוא מקומה הגדול של השתיקה סביב הטראומה המשפחתית.
שילוב בין ממצאי פרויד לגישה של לאקאן אומרת כך: ״מדובר בקרע שנוצר באופן שרירותי שאין בו שום היגיון או פשר. זהו קרע שמותיר את הסובייקט המדבר עירום ממעטפת השפה המגינה עליו. הפגיעה יכולה להיות בסובייקט או בגופו או בחיים עצמם. היא תמיד מופיעה בפתאומיות ובאלימות ומותירה אותנו המומים ובמועקה קשה, ואנו מנסים לאסוף את שרידי המילים שבאמצעותם אנו מתאמצים להבין מה קרה.״

פרויד קבע את אלמנט ההדחקה. לאקאן מוסיף שאל מול רגעים טראומטים מסוימים, אנו נשארים ללא יכולת לבטא מילולית את מה שחווינו.
אלו יכולים להסביר היטב את החוויה של אישה שעברה לידה שקטה. נשים רבות לא מעוניינות להתמודד בכלל עם הלידה השקטה שעברו, לא מעוניינות לנסות לדבר את הכאב האדיר שהן מרגישות, ומעוניינות להמשיך הלאה, אל התינוק הבא מתוך כמיהה חזקה ועמוקה ביותר לתינוק חי.

כמובן שאני יכולה להבין אותן. גם אני רציתי שיהיה לי תינוק חי. אבל זה לא יכול לבוא במקום ההתמודדות עם האובדן שעברנו.
הדחקה לא מאפשרת מחיקה של מה שכבר קרה. הדחקה מרחיקה מאיתנו את הטראומה, אבל היא נשארת טבועה בנו בכל דרך אפשרית, וככל שנשתוק ולא נדבר, היא תעמיק עוד ועוד.
כל חוויה שנעבור בחיים נצרבת בנפש, בנשמה, בלב, וגם בגוף. גם הגוף זוכר את הדברים שקורים לנו. והדברים הרבה פעמים זועקים לצאת החוצה.
לכן הרבה פעמים נראה תופעות בגוף שאין להן הסבר רפואי, שהשורשים שלהן נעוצים בטראומה שעברנו.
השאיפה היא, שגם חווית טראומה או פוסט-טראומה כזו תעבור אינטגרציה לחיים שלנו, כדי שהיא לא תהיה הכוח שמנהל את חיינו.
לא נכון לתת לטראומה להחליט את ההחלטות שלנו. לטווח הארוך, אלו יהיו בחירות שלא נעשות מתוך הרצון שלנו, אלא מתוך התגובה שלנו לסיטואציות אפשריות, שכלל לא בטוח שיתרחשו.

יציאה משתיקה לחרות

מאוד קשה לתאר במילים את הטראומות שעברנו. זה פשוט קשה. ולכן עם שתיקה יותר קל.
אבל לאורך הזמן, השתיקה גבתה מחיר גבוה מדי מחיי, והבנתי, שלמרות הקושי וחוסר הרצון המובהק שגיליתי לדבר על מה שעברתי, אין לי ברירה אלא לדבר.

גיליתי, שהיכולת שלי לצקת למילים את כל הרגשות הכמוסים שלי היא אחד הדברים המבעיתים ביותר שחוויתי, ובו זמנית זה גם מה שסימן את תחילת השחרור, הריפוי וההחלמה שלי.
גיליתי, שככל שאני מדברת על זה יותר, המחיר הנפשי והפיזי שלי יורד. אני כבר לא משלמת את המחיר.
גיליתי, שבאמצעות סיפור הלידה השקטה שלי אני יכולה להעניק תוקף לסיפור הלידה השקטה של מישהי אחרת, להעניק תוקף לכל הרגשות שהיא מרגישה ולהכיר באובדן שלה.
גיליתי, שאני יכולה לחיות את חיי כפי שאני רואה לנכון, ולא כפי שהפחד רואה לנכון.
זו ממשיכה להיות משימה כמעט יומיומית מבחינתי, לנצח את מגבלת הפחד. הוא היה נוכח בחיי כל כך הרבה שנים. אבל אני מצליחה לנצח וזו בעיניי, המהות האמיתית של חירות: להיות חופשיה לעשות כרצוני ללא מגבלות.
וכל זה מתחיל עם מילים שיוצאות מהלב, שיוצאות מהרחם, שיוצאות מהנשמה.

מקורות:
הכל או כלום: שתיקה אל מול משחקי מילים– פרופ׳ יוחאי עתריה, אתר הסתדרות הפסיכולוגים של ישראל

על טראומה אצל פרויד ולאקאן– דפנה בן-זקן, אתר פסיכולוגיה עברית