באות לעולם- שיחה בנושא לידה שקטה עם יעל ארנסט
ראיתי שאת ואביגיל גורן מקליטות פודקאסט בנושאים שקשורים להריון ולידה. רציתי לבדוק אם תרצו שאגיע לדבר על הלידה השקטה שעברתי בשנת 2010, בשבוע 37 ו- 3 ימים.
קברים לתינוקות לאחר לידה שקטה.
מי בכלל חושב על לידה שקטה? מי בכלל חושב על קברים לתינוקות שנולדים בלידה שכזו?
בחדר הלידה, כשרק התחילו את הזירוז, התחילו לדבר איתנו על קבורה לאיילת.
האפשרויות שהעמידו בפנינו הייתה קבורה פרטית או קבר אחרים.
איילת עוד בתוכי, עברו אולי שעתיים מאז שקיבלנו את הבשורה, והתחילה להתהוות רשימת מטלות.
זו תחושה מאוד קשה שאני בטוחה שכל מי שעברה אובדן יודעת בדיוק על מה אני מדברת, כמו הדואר שקיבלתי במהלך השבעה אחרי שהוריי נפטרו, מלא מלא הודעות על מצבות. כאילו כל החברות האלה מעבירות ביניהן רשימות של משפחות שיקיריהן נפטרו, והם מספרים לנו על השיש האיכותי שלהם, ועל חריטה מקצועית מן הדרגה הגבוהה ביותר, ושפע אפשרויות של פונטים, ומבחר גדול של ציטוטים, ואיורים שאפשר לקשט עימם את המצבה. שיראה יפה.
ואני? אני לא רוצה לשמוע על קבורה, ועל ביטוח לאומי, ועל זכויות היולדת, ועל איפה ישימו אותי אחרי הלידה, ומה מחכה לי בלידה.אני רק רוצה את התינוקת שלי בחזרה.
אבל יש עוד קול בתוכי, ממש כשאני בחדר לידה ומקבלת לאט לאט את רשימת המטלות הזו, קול שמבין שאני חייבת לקבל את ההחלטות האלה. זו התינוקת שלי, בעלי ואני יצרנו אותה, ורק אנחנו מחליטים.
תשובת הרפלקס שלי הייתה ״אנחנו נקבור אותה קבורה פרטית״.
אמרו לנו שיש עוד זמן, שנדבר על זה. אז דיברנו על זה, אושיק ואני. דיברנו על זה שאיך עכשיו בכלל נקנה חלקה, ואיפה עושים את זה, ולשנינו אין בכלל רצון להתעסק עם קבורה לתינוקות אחרי לידה שקטה.
אנחנו רוצים לעבור את זה, לסיים עם זה וזהו. כמה שיותר זמן בינינו לבין הסיפור הזה הרי זה משובח.
אז אולי בכל זאת קבר אחים?
המחשבה הזו זיעזעה אותי. אני אפילו לא יודעת מה זה אומר קבר אחים, ואני לא רוצה לדעת. כמובן שלדמיון שלי חיים משלו, אז התחילו לרוץ לי תמונות של… טוב, אני עוצרת את זה.
זה חירפן אותי, מה פתאום שאיילת שלי תהיה אחת מיני רבים? מגיעה לה קבורה פרטית, משל עצמה.
היה יתרון בלעבור את הזירוז ללידה השקטה במשך יומיים.
זה נתן לבעלי ולי יומיים מלאים בזמן בו בכינו, התאבלנו, שתקנו, דיברנו, נימנמנו ואת כל זה עברנו ביחד. את כל העיבוד הראשוני עברנו כבר שם.
העובדה שלא לקחתי את קוקטייל סמי ההרדמה שהציעו לי ״שיעבור לך יותר מהר״, איפשרה לי ולאושיק לעבור את היומיים האלה ביחד, להיות שם האחת בשביל השני והפוך, ולא הרגשנו לבד כשהיינו ביחד.
דיברנו על הכל, מכל מיני זוויות וכל מיני דברים נאמרו שוב ושוב ושוב.
תוך כדי שיחות, נזכרתי:
אמא שלי נפטרה ב- אוקטובר 2001. אבא שלי נפטר באפריל 2004.
את שניהם אהבתי באופן הכי עמוק. הם היו הכל בשבילי. שניהם נקברו בבית עלמין ירקון.
לא אהבתי ללכת לקברים שלהם. איך לומר, אני לא מסתדרת עם תרבות הקברים. אני אסביר:
אני זוכרת את הוריי כל יום, כמו כל מי שאיבד את הוריו. אני ממשיכה לדבר עליהם, הם נוכחים מאוד בחיי ובחיי משפחתי, יש תמונות בבית, הילדים מכירים אותם וכך גם אושיק (שפגש את אבא שלי, אבא שלי נפטר 3 חודשים אחרי שפגשתי את אושיק), הם התוודעו לבדיחות של אבא שלי ולחיבוקי קווץ׳ בננה של אמא שלי (כי אני עושה אותם עכשיו), בקיצור, הם איתי.
אני לא מאמינה שהמצבה היא המקום בו אני מתייחדת עם הוריי.
כן, הגוף שהכרתי נח שם, לפחות בעבר, אבל מה עם הנשמה?
בלי להיכנס לתיאוריות כאלה ואחרות, אציין שאני מרגישה שהם איתי בהרבה מאוד רמות.
כשאני רוצה להתייחד איתם או לציין משהו עבורם, אני בטח לא הולכת לקבר.
ימי הפטירה עצמם הם ימים עצובים ולא נוחים לי בכל הגוף. אני לא עושה משהו מיוחד בהם.
אני בהחלט עושה משהו מיוחד בימי ההולדת שלהם. נראה לי עקום לציין את היום האחד האומלל בו אדם נפטר, ולשכוח לו את כל החיים שהיו לו עד אותו יום.
אני מעדיפה לחגוג את החיים של מי שאהבתי, מאשר לציין את מותו.
זה מרגיש לי בריא יותר, דרך זכרון נכונה ושלמה יותר. ובמקרה של הוריי, הם היו קשורים לשמחת חיים הרבה יותר מאשר לאבל ועצב.
וכמוהם גם אני.
הפעם האחרונה שהלכתי לקבר של הוריי הייתה לפני החתונה של אושיק ושלי ב- 2005, כי אמרו לי שזה מקובל אז אמרתי ״טוב, נו, נלך״. היינו שם בדיוק 5 דקות והמשכנו.
15 שנים עברו מאז, וזו נראית לי הדרך הנכונה עבורי.
בהנחה ונקנה חלקה פרטית ונקיים קבורה כהלכתה (איני אישה שהדת היא חלק מחייה).
מה אז?
אני לא אלך לקבר של איילת. גם אושיק לא.
מה זה נותן לי הקבר הזה?
עבורי הוא לא משמעותי, ואושיק שותף לתחושותיי.
איילת נוצרה ונפטרה בתוכי, ברחם שלי.
אם איפה שהוא נותר חותמה, זה בחלל ובקירות הרחם שלי, כמו חרטה באחד הקירות ״איילת הייתה פה״.
היא איתי כל הזמן.
וכך הסתכלתי על אושיק ואמרתי לו, בזמן שהמתנתי לזירוז להתקדם, ״עזוב, אני לא מאמינה בקברים. אין לנו מה לחפש שם״.
9.5 שנים אחרי הלידה השקטה של איילת היפה שלי, ואני עדיין מרגישה כך.
אני מרגישה שנכון יותר לקדש את החיים מאשר את המתים, לחגוג חיים מאשר לציין מוות.
מבחינתי, המתים לא הולכים לשום מקום. הם נטמעים בנו, ואני מרגישה נאמנה לאמא שלי למשל, כשאני הולכת לים שהיא כל כך אהבה להיות בו.
אני מרגישה נאמנה לאבא שלי כשאני ממשיכה את בדיחותיו מול ילדיי, שמתגלגלים מצחוק.
אבל עם איילת זה אחרת.
לא הספקתי בכלל לייצר חוויות כשהיא הייתה מחוץ לרחם איתי. אבל עדיין, גם איתה הרגשתי שיש לי מה לחלוק כשהחזקתי אותה לאחר הלידה השקטה:
במהלך ההריון, אמרתי לה שכשהיא תצא, אשיר לה את השיר שיעור מולדת ואת שיר לשירה. את שניהם שרתי לה כשהחזקתי אותה.
במהלך ההריון, איילת זזה דיי הרבה. באיזה שהוא שלב, התחלתי לשאול אותה כל מיני שאלות ולבדוק מה תהיה התגובה:
אם הייתה בועטת הרבה הבנתי שיש התנגדות גדולה, אבל אם זו בעיטה אחת ונגמר, אז אוקיי, הדברים יתקבלו בסדר.
כשהחזקתי אותה לאחר הלידה השקטה, דיברתי אליה והזכרתי לה גם את הדברים האלו.
נזכרתי איתה בכל הפעמים ששתיתי אולטימטיבי וניל בקופי בין, ובצרבות שהיו לי איתה, ובקרח הכתוש שעזר לי, ובכמה כבד היה לי, וכמה שמחנו לגלות שאני בהריון איתה, וכמה חיכינו לה.ֿ
ובעיקר אמרתי לה, שאנחנו מאוד אוהבים אותה.
במקרה של לידה שקטה, הבחירה בחיים יכולה להיות קשה יותר. אבל אני זוכרת תמיד:
הלידה השקטה של איילת היא החוויה העצובה ביותר שעברתי בחיי. היא לימדה אותי עצב מהותי ועמוק מהו.
ומשם הגיעה ההחלטה והבחירה בחיים, מבחינתי לבחור בחיים זה לשמוח.
על כן כמעט כל סיבה שיש לי לשמחה, אני לוקחת בשתי ידיים, ומשתדלת למצות אותה עד תום.
עבורי, השאלה של קבורה כן או לא היא אישית לחלוטין. כל אחת וההחלטה שלה ושל בת/בן הזוג שלה.
אבל אני חושבת שבסופו של דבר, הזכרון שבפנים חשוב יותר מכל חלקת אדמה שהיא.
גם של תינוקת אהובה.
תמונה: סטריט ארט של imaginaryduck77.
ב- 6.9.2010, בשבוע 37 ו- 3 ימים להריון השני שלי, הרגשתי לא כל כך טוב ונחתי רוב היום. אחר הצהרים, לא הייתי בטוחה שהרגשתי תנועות של התינוקת שלי, לכן הלכתי להיבדק בבית היולדות.
לאחר ניסיונות של כמה אנשי מקצוע לראות דופק במוניטור, אמר לי רופא אחד מתוך שלושה שעמדו מולי ״אני מצטער, אבל אין דופק״.
או במילים אחרות: התינוקת שלך מתה בתוך הרחם שלך.
כשזה קרה לי, הרגשתי בודדה ולבד בחוויה שלי. הרגשתי שרק אני עברתי לידה שקטה בכל העולם.
כמובן שזה לא המצב: 6 לידות מכל 1,000 לידות בישראל מסתיימות בלידה שקטה. באוסטרליה המספרים כפולים.
אין סיכוי שאני לבד.
אנחנו רואות את זה עם טראומות אחרות.
כשקורה לנו משהו כל כך משמעותי ועמוק, אנחנו מרגישות (ומרגישים) שאנחנו היחידות שזה קרה להן.
על כך נוסיף את אלמנט השתיקה. באופן כללי, טראומות נוטות להיות נושא מושתק:
עדיף לא לדבר, לא לתת לזה מקום, לא להתייחס. להמשיך עם החיים. אין לנו מה לעשות, רק לחכות. צריך להרפות, לשחרר. לא להתעסק בזה, לא לנבור.
איך אומרים תמיד? ״הזמן יעשה את שלו״.
משפט מרגיז ושיקרי.
שתיקה רק מעמיקה את הטראומה.
הטראומה משגשגת היטב בחושך, ההזנה הקבועה היא כאמור שתיקה, והיא מתקיימת בתוכנו בבדידות.
לבד.
ללא התערבות אדם.
לא ברור מתי השתיקה הפכה להיות לחוק לא כתוב בכל הקשור לטראומות, אבל אם נסתכל על טראומות באופן כללי, השתיקה נמצאת שם כקוד מוסכם: קרה משהו, ואנחנו לא מדברות על זה.
מה זה אומר ״לדבר על לידה שקטה״?
כיום ניתן למצוא הרבה סיפורי לידה שקטה ברשת כמעט בכל ערוצי המדיה החברתית: ביוטיוב ניתן למצוא נשים שיושבות מול המצלמה בחדר השינה, מגוללות את מה שקרה בלידה השקטה עצמה בבית היולדות. באינסטגרם סיפורי הלידה השקטה מסתובבים בינינו, עם תמונות של התינוקות שנולדו ללא רוח חיים. בפייסבוק יש לא מעט קבוצות בנושא, והרבה פעמים ניתן לראות בפיד שיתוף של פוסט, בו כותבת מישהי שהיא עברה לידה שקטה, ושם היא מפרטת את פרטי הלידה השקטה שעברה בבית היולדות.
המון כאב ודמעות עולים מכל אלה.
אבל לידה שקטה אינה מסתיימת בבית היולדות. היא רק מתחילה שם.
מבחינתי, לדבר על הלידה עצמה זה רק חלק אחד מתהליך ההחלמה והריפוי. הכותרת ״לידה שקטה״ כוללת בחובה גם את כל מה שקורה אחרי הלידה עצמה: המבטים של מכריי בסופר או ברחוב, הבכי, כאבי הפאנטום שעברתי בזרועותיי כי התינוקת שלי איילת איננה, השקט הרם שעטף את הבית ואת חיי כשחזרתי הביתה מבית היולדות, חוסר היכולת של החברה סביבי להכיל את הכאב והאובדן שאני חוויתי, החברה שמדרבנת להתגבר כבר על העניין, ומבטיחה שעוד מעט יהיה לי תינוק חדש, הרבה לפני שהכירה בקיומה ובמותה של איילת שלי. הקנאה והמרמור שחוויתי בכל פעם שראיתי מישהי עם 2 ילדים, או אישה בהריון, או אישה עם תינוקת שנולדה ממש בסמוך ללידה שלי. עצם ההתמודדות שלי עם קנאה ומרמור, רגשות חדשים מבחינתי שלא חוויתי לפני כן.
החוויה הזו לימדה אותי עצב עמוק ואמיתי מהו, מהמקום הכי עמוק שיכול להיות, הרחם שלי. כל אלה, ועוד דברים רבים נוספים שעברתי, הם חלק בלתי נפרד מ- ״לדבר על לידה שקטה״.
לדבר על העובדה שגם בן/בת הזוג איבדו תינוק/ת, וגם הם מתאבלים ועצובים ובוכים, גם זה נקרא ״לדבר על לידה שקטה״.
הזמן מאפשר לנו את הזמן לכאוב, לעבור את התהליך שלנו. הזמן לא מעמעם או מטשטש, הרבה פעמים הוא מהווה תזכורת כואבת וחוזרת לכל מה שאיבדנו. פעמים אחרות הזמן פשוט עובר.
ואיפה אנחנו? פשוט זורמות עם הדקות והשניות?
אנחנו בוחרות איך לחיות את חיינו. אנחנו עוברות את התהליך כל פעם מגובה אחר של מדרגות הספירלה של החיים. ההחלטות שלנו, הבחירות שלנו, הן שמכריעות על חיינו.
אנחנו חזקות הרבה יותר ממה שהחברה מספרת לנו.
אנחנו חזקות הרבה יותר ממה שנדמה לנו.
במהלך 9 השנים שעברו מאז הלידה השקטה שלי, עברתי מלחמה פיזית ונפשית של לידה, פרידה והחלמה. הענקתי וחוויתי אהבה גדולה עם בעלי, הבן שלי ואנשים שעזרו לי בדרך. פחד לעבור עוד הריון, עוד לידה שקטה, עוד עצב. שמחה מעוד הריון, תנועות של מישהי חיה בתוכי שוב, שמחה על כל מה שיש לי. אובדן של תינוקת וחיים שלמים שלא יהיו לי איתה. תקווה שאשמח, שאחלים, שאצליח לקחת את החוויה הזו ולצקת לתוכה משמעות. כאב על שבכלל עברתי חוויה כל כך עצובה, שמישהי מתה אצלי ברחם. החלמה מהחוויה וכל שהיא מביאה איתה, להסתכל לחוויה הזו בלבן של העין, ולהבין שזו עוד חוויה לפסיפס הזה שנקרא ״החיים של יעל״.
תשע שנים אחרי אני משתפת את הסיפור שלי עם אחרות (ואחרים) שעברו לידה שקטה ואובדן מתוך רצון להפסיק לשתוק את החוויה שעברתי ולהתחיל לדבר אותה, לעזור לאחרות לדעת שהן לא לבד וכדי שתדעו: יש תקווה אחרי לידה שקטה.
*הכתבה פורסמה גם באתר מאקו