ארכיון תגיות עבור : יש תקווה אחרי לידה שקטה

מנהלת קבוצה

מנהלת קבוצה חדשה נולדה (אני, כן?)

מנהלת קבוצההאמת לאמיתה היא, שתמיד הרגשתי שמיציתי את עניין הקבוצות עוד בימי פורטל תפוז העליזים.
היו שם פורומים וקומונות, לקחתי חלק בכל מה שהיה קשור לרפואה משלימה ורפואה סינית במשך שנים וזה היה מצוין וגם מאוד נהנתי.
עד שיום אחד זה פשוט נגמר. הרגשתי שסיימתי עם העניין הזה.
ואז הגיע פייסבוק ושיכלל את כל הסיפור הזה: מיליוני נושאים, ובכל נושא- מיליוני קבוצות!
זה היה מרשים, זה היה רועש, וזה עבד.
מקבוצות יצאו קהילות, יצאו קבוצות רכישה, יצא שפע של ידע… מאוד מרשים.
אבל אני כבר לא הייתי בעניין הזה. מזה כמה שנים שאני יודעת שלקבוצה יש כוח משמעותי לא רק ברמה שיווקית אלא גם במובן הקהילתי. אם יודעים לנהל את זה נכון, יכולה לצאת קהילה תומכת, מחזקת, חמה ומכילה.
אבל אני סגרתי את הדלת על המקום הזה ועברתי להרפתקאות חדשות.

ואז הגיע טל איתן, שהוא יועץ עסקי חכם מאוד ומקצועי בצורה מרשימה, מטפל בעסקים ובעליהם (ובפרחים בגינה השוקקת שלו), וחלוץ זום (הרבה לפני הקורונה!), ופתח את הדלת הזו שוב.
נו באמת, בשביל מה זה טוב עכשיו?!
הוא מלמד על ניהול קהילות בפייסבוק, בין השאר, אבל גם מנהל קהילה משלו שבה הוא עושה המון דברים מקסימים, שלחלוטין פתחו אצלי בלב ובראש את הדיון בנושא "קבוצת פייסבוק כן או לא" מחדש.
מזה שנתיים שלוש אני מתלבטת רבות בעניין קבוצה בפייסבוק. האם להקים משלי? האם להיות נוכחת יותר ויותר באלו הקיימות? ומה המטרות שלי בעניין הזה?

עם תחילת הדרך החדשה שלי, הצטרפתי לכמה קבוצות בנושא לידה שקטה ואובדן הריון בפייסבוק.
אמרתי לעצמי שנכון יהיה לבדוק מה קיים היום.
אחת מהקבוצות שהצטרפתי אליהן היא קבוצת "הקשת שאחרי הסערה". אז נכון, אני לא לחלוטין מתחברת לקבוצות, ונכון, אני לא ממש שותפה לטרמינולוגיה שקיימת בנושא סביב הקשת וההקשר שלה ללידה שקטה.
אבל לכל השאר אני מתחברת לגמרי: לרצון להיכנס להריון לאחר לידה שקטה, לכמיהה לעבור הריון כזה ברוגע יחסי כי בכל זאת, החרדות חוגגות, הצורך לשתף נשים שעברו או עוברות את זה כמוני, הידיעה והמודעות לאפשרות שגם הפעם זה יכול להיגמר על הצד הרע ביותר…

וכאילו שכל זה לא מספיק, אז לפני כמה חודשים מנהלת הקבוצה הילה כתבה שהיא מחפשת מישהי שתחליף אותה.
מיד אמרתי "אני!" ואז הילה יצרה איתי קשר, ומפה לשם- מנהלת קבוצה חדשה נולדה!

אני שמחה מאוד לנהל את הקבוצה, שיצרה בארבע שנות הפעילות שלה מרחב חם ומכיל עבור נשים שעוברות את ההריון שלהן לאחר לידה שקטה. אצוק פנימה מספר דברים חדשים עם הזמן, אין לי ספק, אבל השלד כבר קיים ומתפקד יפה.
בסופו של דבר, קשת או לא קשת, קבוצה או לא קבוצה, מדובר פה על קבוצה שעוזרת להעביר מסר מאוד ברור שמבחינתי הוא אחד מאבני היסוד של הפעילות שלי בנושא:

יש תקווה אחרי לידה שקטה.

אם את קוראת את הפוסט הזה, ואת עוברת עכשיו הריון לאחר לידה שקטה, את מוזמנת אלינו.

אנפוקו- מטפלת מהבטן

אנפוקו- מטפלת מהבטן

אנפוקו- מטפלת מהבטןהגיעה השעה להציג קצת את האנפוקו, שיטת מגע יפנית שאינה מוכרת כמעט בקרב הציבור הרחב, והחלה לתפוס תאוצה בקרב הקהילה המקצועית.
ובצדק.

סקירה היסטורית

הרפואה הסינית מאוד מוכרת בארץ.
היא פועלת בהצלחה הולכת וגדלה מזה כ- 30 שנים, וניתן למצוא את נוכחות הדיקור והמגע (בעיקר שיאצו וטווינה) גם בקופות החולים וגם במרכזים אינטגרטיבים בבתי החולים.
הדיקור הוא שעומד בראש החץ ומוביל את התחום כולו, אך רפואה סינית טומנת בחובה יותר מדיקור.

הרפואה הסינית מתבססת על הפילוסופיה הסינית, שרואה את האדם בשלמותו ללא הפרדה (אין הפרדה אמיתית בין המערכות בגוף, וגם אין הפרדה בין גוף לנפש).
הפילוסופיה הסינית עוד גורסת כי האדם הוא חלק בלתי נפרד מהטבע. אין הפרדה בין האדם לטבע. גם לא מדובר על הטבע כחלק מהאדם, כלומר, האדם אינו במרכז.
מתוקף כך, נוכל לראות תופעות בטבע שמתרחשות גם בנו, ותופעות טבע שמשפיעות עלינו.

הרפואה הסינית כוללת שלוש זרועות טיפוליות: דיקור, תזונה וטווינא.
התזונה מבוססת על עקרונות הרפואה הסינית, והטווינא, טיפול במגע, שצמחה משיטת מגע סינית עתיקה שנקראת אנמה.
היפנים גם היו מושפעים מאוד מהפילוסופיה והרפואה הסיניות, ומהאנמה הם פיתחו את אחת השיטות המדהימות שיש במגע, השיאצו.
שיטה נוספת שהם פיתחו מהאנמה היא האנפוקו.

אנפוקו

אנפוקו היא שיטת טיפול במגע יפנית:
אנ=לחיצה; פוקו= בטן.
הטיפולים והאבחנה באנפוקו מתרכזים באזור הבטן ובית החזה.
הסיבה שהתחברתי לאנפוקו היא השורה התחתונה של השיטה, שאומרת: הבטן היא המרכז, הבסיס שלנו; היא המקור לחיים שלנו ולחיים חדשים.

אישיוז עם הבטן

הסיפור שלנו עם הבטן הוא מורכב, וכמעט כל אישה חווה משהו עם הבטן שלה. האפשרויות הן רבות, למשל:
פעם היא נפוחה, פעם היא רחבה, פעם היא מדולדלת.
היא אף פעם לא נראית טוב בג'ינס (כי הג'ינס מייצר קפלים, ברור).
שלל פוטנציאל התופעות האפשריות במסגרת המחזור החודשי (שוטף + 14 יום הביוץ).
נעשה פילאטיס כדי ללמוד לשאוף הכל פנימה ללא מאמץ.
נלך לחדר כושר כדי לקבל את הקוביות בבטן.
ועוד לא דיברנו על כל מה שאנחנו שומרות בבטן- מחשבות, תחושות, רגשות, זעקות.

ומה אחרי לידה שקטה? או כל אובדן הריון?
ללא ספק, מדובר על תמונה מורכבת שיש צורך להתייחס אליה, גם ישירות לבטן עצמה שהיא בבחינת זירת האירוע.

באנפוקו נוכל למצוא לחיצות עוצמתיות (בניגוד לכואבות), סיבובים מדיטיבים, עבודה לעומקה של הבטן ומתן תשומת לב מלאה לה,
ולך.

האנפוקו יכול לתמוך במרכז החשוב הזה בגופנו, לחזק אותו וכתוצאה מכך, לחזק את הגוף כולו.

כמה מאיתנו לא אהבו את הבטן שלנו לאחר הלידה השקטה? מי הרגישה שהבטן, הרחם, בגדה, לאחר הלידה השקטה?
הרבה נשים עברו לידות טראומטיות וקשות, גם אם לא לידה שקטה, ולא מוכנות להסתכל בכלל על הבטן שלהן יותר. נשים לאחר לידה קיסרים מספרות על עיוותים בבטן, על צלקת שהתאחתה רע והן לא יכולות להסתכל על עצמן במראה.

לא חסרות סיבות לאישיוז עם הבטן.

אנפוקו- מטפלת מהבטן

מבחינתי, טיפול בבטן, ובעיקר לאחר אובדן הריון, הוא חזרה לזירת האירוע.
זה חלק בלתי נפרד מטיפול בטראומה, נכון? אנשים חוזרים למקומות בהם קרו להם דברים קשים, וזה סוג של סגירת מעגל.
האנפוקו תומכת בשלל מצבים, גם במצבי אובדן על חמשת שלביו. זה חלק בלתי נפרד ממסע ההחלמה שלנו.
באמצעות האנפוקו, נוכל לקיים שיחות שלום עם הבטן שלנו.

עם כל שאלה ומחשבה, אל תהססי לפנות אליי.
אם תרצי לדעת איך נראה מפגש טיפולי בינינו, תוכלי לקרוא עוד קצת כאן.

לידה שקטה

לדבר על לידה שקטה

לידה שקטהב- 6.9.2010, בשבוע 37 ו- 3 ימים להריון השני שלי, הרגשתי לא כל כך טוב ונחתי רוב היום. אחר הצהרים, לא הייתי בטוחה שהרגשתי תנועות של התינוקת שלי, לכן הלכתי להיבדק בבית היולדות.
לאחר ניסיונות של כמה אנשי מקצוע לראות דופק במוניטור, אמר לי רופא אחד מתוך שלושה שעמדו מולי ״אני מצטער, אבל אין דופק״.

או במילים אחרות: התינוקת שלך מתה בתוך הרחם שלך.

כשזה קרה לי, הרגשתי בודדה ולבד בחוויה שלי. הרגשתי שרק אני עברתי לידה שקטה בכל העולם.
כמובן שזה לא המצב: 6 לידות מכל 1,000 לידות בישראל מסתיימות בלידה שקטה. באוסטרליה המספרים כפולים.
אין סיכוי שאני לבד.

אנחנו רואות את זה עם טראומות אחרות.
כשקורה לנו משהו כל כך משמעותי ועמוק, אנחנו מרגישות (ומרגישים) שאנחנו היחידות שזה קרה להן.
על כך נוסיף את אלמנט השתיקה. באופן כללי, טראומות נוטות להיות נושא מושתק:
עדיף לא לדבר, לא לתת לזה מקום, לא להתייחס. להמשיך עם החיים. אין לנו מה לעשות, רק לחכות. צריך להרפות, לשחרר. לא להתעסק בזה, לא לנבור.
איך אומרים תמיד? ״הזמן יעשה את שלו״.
משפט מרגיז ושיקרי.

שתיקה רק מעמיקה את הטראומה.
הטראומה משגשגת היטב בחושך, ההזנה הקבועה היא כאמור שתיקה, והיא מתקיימת בתוכנו בבדידות.
לבד.
ללא התערבות אדם.

לא ברור מתי השתיקה הפכה להיות לחוק לא כתוב בכל הקשור לטראומות, אבל אם נסתכל על טראומות באופן כללי, השתיקה נמצאת שם כקוד מוסכם: קרה משהו, ואנחנו לא מדברות על זה.

לדבר על לידה שקטה

מה זה אומר ״לדבר על לידה שקטה״?
כיום ניתן למצוא הרבה סיפורי לידה שקטה ברשת כמעט בכל ערוצי המדיה החברתית: ביוטיוב ניתן למצוא נשים שיושבות מול המצלמה בחדר השינה, מגוללות את מה שקרה בלידה השקטה עצמה בבית היולדות. באינסטגרם סיפורי הלידה השקטה מסתובבים בינינו, עם תמונות של התינוקות שנולדו ללא רוח חיים. בפייסבוק יש לא מעט קבוצות בנושא, והרבה פעמים ניתן לראות בפיד שיתוף של פוסט, בו כותבת מישהי שהיא עברה לידה שקטה, ושם היא מפרטת את פרטי הלידה השקטה שעברה בבית היולדות.
המון כאב ודמעות עולים מכל אלה.

אבל לידה שקטה אינה מסתיימת בבית היולדות. היא רק מתחילה שם.
מבחינתי, לדבר על הלידה עצמה זה רק חלק אחד מתהליך ההחלמה והריפוי. הכותרת ״לידה שקטה״ כוללת בחובה גם את כל מה שקורה אחרי הלידה עצמה: המבטים של מכריי בסופר או ברחוב, הבכי, כאבי הפאנטום שעברתי בזרועותיי כי התינוקת שלי איילת איננה, השקט הרם שעטף את הבית ואת חיי כשחזרתי הביתה מבית היולדות, חוסר היכולת של החברה סביבי להכיל את הכאב והאובדן שאני חוויתי, החברה שמדרבנת להתגבר כבר על העניין, ומבטיחה שעוד מעט יהיה לי תינוק חדש, הרבה לפני שהכירה בקיומה ובמותה של איילת שלי. הקנאה והמרמור שחוויתי בכל פעם שראיתי מישהי עם 2 ילדים, או אישה בהריון, או אישה עם תינוקת שנולדה ממש בסמוך ללידה שלי. עצם ההתמודדות שלי עם קנאה ומרמור, רגשות חדשים מבחינתי שלא חוויתי לפני כן.
החוויה הזו לימדה אותי עצב עמוק ואמיתי מהו, מהמקום הכי עמוק שיכול להיות, הרחם שלי. כל אלה, ועוד דברים רבים נוספים שעברתי, הם חלק בלתי נפרד מ- ״לדבר על לידה שקטה״.
לדבר על העובדה שגם בן/בת הזוג איבדו תינוק/ת, וגם הם מתאבלים ועצובים ובוכים, גם זה נקרא ״לדבר על לידה שקטה״.

הזמן לא עושה את שלו. אנחנו עושות את שלנו.

הזמן מאפשר לנו את הזמן לכאוב, לעבור את התהליך שלנו. הזמן לא מעמעם או מטשטש, הרבה פעמים הוא מהווה תזכורת כואבת וחוזרת לכל מה שאיבדנו. פעמים אחרות הזמן פשוט עובר.
ואיפה אנחנו? פשוט זורמות עם הדקות והשניות?
אנחנו בוחרות איך לחיות את חיינו. אנחנו עוברות את התהליך כל פעם מגובה אחר של מדרגות הספירלה של החיים. ההחלטות שלנו, הבחירות שלנו, הן שמכריעות על חיינו.
אנחנו חזקות הרבה יותר ממה שהחברה מספרת לנו.
אנחנו חזקות הרבה יותר ממה שנדמה לנו.

במהלך 9 השנים שעברו מאז הלידה השקטה שלי, עברתי מלחמה פיזית ונפשית של לידה, פרידה והחלמה. הענקתי וחוויתי אהבה גדולה עם בעלי, הבן שלי ואנשים שעזרו לי בדרך. פחד לעבור עוד הריון, עוד לידה שקטה, עוד עצב. שמחה מעוד הריון, תנועות של מישהי חיה בתוכי שוב, שמחה על כל מה שיש לי. אובדן של תינוקת וחיים שלמים שלא יהיו לי איתה. תקווה שאשמח, שאחלים, שאצליח לקחת את החוויה הזו ולצקת לתוכה משמעות. כאב על שבכלל עברתי חוויה כל כך עצובה, שמישהי מתה אצלי ברחם. החלמה מהחוויה וכל שהיא מביאה איתה, להסתכל לחוויה הזו  בלבן של העין, ולהבין שזו עוד חוויה לפסיפס הזה שנקרא ״החיים של יעל״.
תשע שנים אחרי אני משתפת את הסיפור שלי עם אחרות (ואחרים) שעברו לידה שקטה ואובדן מתוך רצון להפסיק לשתוק את החוויה שעברתי ולהתחיל לדבר אותה, לעזור לאחרות לדעת שהן לא לבד וכדי שתדעו: יש תקווה אחרי לידה שקטה.

*הכתבה פורסמה גם באתר מאקו