ב- 6.9.2010, בשבוע 37 ו- 3 ימים להריון השני שלי, הרגשתי לא כל כך טוב ונחתי רוב היום. אחר הצהרים, לא הייתי בטוחה שהרגשתי תנועות של התינוקת שלי, לכן הלכתי להיבדק בבית היולדות.
לאחר ניסיונות של כמה אנשי מקצוע לראות דופק במוניטור, אמר לי רופא אחד מתוך שלושה שעמדו מולי ״אני מצטער, אבל אין דופק״.

או במילים אחרות: התינוקת שלך מתה בתוך הרחם שלך.

כשזה קרה לי, הרגשתי בודדה ולבד בחוויה שלי. הרגשתי שרק אני עברתי לידה שקטה בכל העולם.
כמובן שזה לא המצב: 6 לידות מכל 1,000 לידות בישראל מסתיימות בלידה שקטה. באוסטרליה המספרים כפולים.
אין סיכוי שאני לבד.

אנחנו רואות את זה עם טראומות אחרות.
כשקורה לנו משהו כל כך משמעותי ועמוק, אנחנו מרגישות (ומרגישים) שאנחנו היחידות שזה קרה להן.
על כך נוסיף את אלמנט השתיקה. באופן כללי, טראומות נוטות להיות נושא מושתק:
עדיף לא לדבר, לא לתת לזה מקום, לא להתייחס. להמשיך עם החיים. אין לנו מה לעשות, רק לחכות. צריך להרפות, לשחרר. לא להתעסק בזה, לא לנבור.
איך אומרים תמיד? ״הזמן יעשה את שלו״.
משפט מרגיז ושיקרי.

שתיקה רק מעמיקה את הטראומה.
הטראומה משגשגת היטב בחושך, ההזנה הקבועה היא כאמור שתיקה, והיא מתקיימת בתוכנו בבדידות.
לבד.
ללא התערבות אדם.
לא ברור מתי השתיקה הפכה להיות לחוק לא כתוב בכל הקשור לטראומות, אבל אם נסתכל על טראומות באופן כללי, השתיקה נמצאת שם כקוד מוסכם: קרה משהו, ואנחנו לא מדברות על זה.

לדבר על לידה שקטה

מה זה אומר ״לדבר על לידה שקטה״?
כיום ניתן למצוא הרבה סיפורי לידה שקטה ברשת כמעט בכל ערוצי המדיה החברתית: ביוטיוב ניתן למצוא נשים שיושבות מול המצלמה בחדר השינה, מגוללות את מה שקרה בלידה השקטה עצמה בבית היולדות. באינסטגרם סיפורי הלידה השקטה מסתובבים בינינו, עם תמונות של התינוקות שנולדו ללא רוח חיים. בפייסבוק יש לא מעט קבוצות בנושא, והרבה פעמים ניתן לראות בפיד שיתוף של פוסט, בו כותבת מישהי שהיא עברה לידה שקטה, ושם היא מפרטת את פרטי הלידה השקטה שעברה בבית היולדות.
המון כאב ודמעות עולים מכל אלה.

אבל לידה שקטה אינה מסתיימת בבית היולדות. היא רק מתחילה שם.
מבחינתי, לדבר על הלידה עצמה זה רק חלק אחד מתהליך ההחלמה והריפוי. הכותרת ״לידה שקטה״ כוללת בחובה גם את כל מה שקורה אחרי הלידה עצמה: המבטים של מכריי בסופר או ברחוב, הבכי, כאבי הפאנטום שעברתי בזרועותיי כי התינוקת שלי איילת איננה, השקט הרם שעטף את הבית ואת חיי כשחזרתי הביתה מבית היולדות, חוסר היכולת של החברה סביבי להכיל את הכאב והאובדן שאני חוויתי, החברה שמדרבנת להתגבר כבר על העניין, ומבטיחה שעוד מעט יהיה לי תינוק חדש, הרבה לפני שהכירה בקיומה ובמותה של איילת שלי. הקנאה והמרמור שחוויתי בכל פעם שראיתי מישהי עם 2 ילדים, או אישה בהריון, או אישה עם תינוקת שנולדה ממש בסמוך ללידה שלי. עצם ההתמודדות שלי עם קנאה ומרמור, רגשות חדשים מבחינתי שלא חוויתי לפני כן.
החוויה הזו לימדה אותי עצב עמוק ואמיתי מהו, מהמקום הכי עמוק שיכול להיות, הרחם שלי. כל אלה, ועוד דברים רבים נוספים שעברתי, הם חלק בלתי נפרד מ- ״לדבר על לידה שקטה״.
לדבר על העובדה שגם בן/בת הזוג איבדו תינוק/ת, וגם הם מתאבלים ועצובים ובוכים, גם זה נקרא ״לדבר על לידה שקטה״.

הזמן לא עושה את שלו. אנחנו עושות את שלנו.

הזמן מאפשר לנו את הזמן לכאוב, לעבור את התהליך שלנו. הזמן לא מעמעם או מטשטש, הרבה פעמים הוא מהווה תזכורת כואבת וחוזרת לכל מה שאיבדנו. פעמים אחרות הזמן פשוט עובר.
ואיפה אנחנו? פשוט זורמות עם הדקות והשניות?
אנחנו בוחרות איך לחיות את חיינו. אנחנו עוברות את התהליך כל פעם מגובה אחר של מדרגות הספירלה של החיים. ההחלטות שלנו, הבחירות שלנו, הן שמכריעות על חיינו.
אנחנו חזקות הרבה יותר ממה שהחברה מספרת לנו.
אנחנו חזקות הרבה יותר ממה שנדמה לנו.

במהלך 9 השנים שעברו מאז הלידה השקטה שלי, עברתי מלחמה פיזית ונפשית של לידה, פרידה והחלמה. הענקתי וחוויתי אהבה גדולה עם בעלי, הבן שלי ואנשים שעזרו לי בדרך. פחד לעבור עוד הריון, עוד לידה שקטה, עוד עצב. שמחה מעוד הריון, תנועות של מישהי חיה בתוכי שוב, שמחה על כל מה שיש לי. אובדן של תינוקת וחיים שלמים שלא יהיו לי איתה. תקווה שאשמח, שאחלים, שאצליח לקחת את החוויה הזו ולצקת לתוכה משמעות. כאב על שבכלל עברתי חוויה כל כך עצובה, שמישהי מתה אצלי ברחם. החלמה מהחוויה וכל שהיא מביאה איתה, להסתכל לחוויה הזו  בלבן של העין, ולהבין שזו עוד חוויה לפסיפס הזה שנקרא ״החיים של יעל״.
תשע שנים אחרי אני משתפת את הסיפור שלי עם אחרות (ואחרים) שעברו לידה שקטה ואובדן מתוך רצון להפסיק לשתוק את החוויה שעברתי ולהתחיל לדבר אותה, לעזור לאחרות לדעת שהן לא לבד וכדי שתדעו: יש תקווה אחרי לידה שקטה.

*הכתבה פורסמה גם באתר מאקו