ב- 14.4.20 פירסמה הילה ברבי את דעתה אודות כתיבתה הכנה של ירדן הראל אודות לידה שקטה שעברה.
אני לא מכירה את הילה ברבי, ולא מכירה את ירדן הראל.
אבל אני מכירה לידה שקטה.
עברתי לידה שקטה עם התינוקת שלי איילת בשנת 2010, בשבוע 37 ו- 3 ימים.
אני מניחה שדברים רבים שאני עברתי תעבור גם ירדן הראל.

הילה ברבי קוראת לירדן הראל גיבורה. כותבת עליה שהיא קורבן. היא מציגה את הלידה השקטה כגיהנום. משבחת את יכולתה של ירדן לדבר על נושא מושתק.
זה באמת נושא שפחות רוצים לדבר על זה, אני יודעת. זה בדרך כלל נושא שמטאטאים החוצה מהבית, מהמשפחה, מהלב.
כי מי רוצה לדבר על תינוק מת, ועוד בחברה הישראלית, שמקדשת תינוקות וילודה באופן כל כך ברור?
הילה ברבי הייתה יכולה לצאת מזה עוד בסדר, לולא המשפט האחרון בדבריה: ״…הצורך לשתף בזמן אמת את כל מה שקורה לך בחיים הוא סוג של השתעבדות. קורבנות של עולם אינסטנט תובעני. כזו שאין חיים בלעדיה, לטוב ולרע. במקרה הזה – רע מאוד וחשוך.״
לבי נחמץ.

הילה, למה היה כל כך חשוב לומר את המשפט הזה לירדן הראל באמצעות אתר בתפוצה רחבה, יום-יומיים לאחר שעברה לידה שקטה? אי אפשר היה לחכות עוד קצת?

על כוחו של שיתוף- על קצה המזלג

לא נראה לי שירדן הראל היא קורבן. נדמה שהיא מצאה את אינסטגרם כערוץ שמאפשר לה לשתף בצורה המתאימה לה בחייה וחוויותיה (גם אם חלק מזה נעשה בתשלום, לא רואה את הבעיה בזה).
אני מבינה אותה, גם אני אוהבת את הפלטפורמה.
לדבר ו/או לכתוב על לידה שקטה זה לא פשוט. אני יודעת כי אני מדברת לא מעט על הלידה השקטה שעברתי בפלטפורמות שונות.
אני עושה זאת כי אני יודעת שיש בזה עיבוד נוסף של החוויה, מין התמודדות כזו שמישירה מבט לטראומה העצובה הזו ישר ללבן של העין, מישירה מבט ולא מרפה, מתוך ידיעה שזה חלק ממסע ההחלמה.
אבל בשיתוף בלידה השקטה שעברתי, אני מכירה בחוויה שעברתי בפני עצמי, וחשוב לא פחות, הדברים שלי יכולים להעניק אישור והכרה לנשים אחרות שעוברות את החוויה העצובה הזו, ואין להן מקום בו קולן נשמע, מה שמותיר אותן בודדות עם כל הכאב, הצער, הזעם, הכעס, האכזבה, האשמה, המרמור, הקנאה באחרות… יש כל כך הרבה רגשות אפשריים, וכולם טבעיים ולכולם יש מקום.

העובדה שירדן הראל היא דמות ציבורית, שמעלה את הסיפור באינסטגרם, כנראה מעניקה גושפנקא לדון בחוויה שהעלתה. אבל נדמה לי, שיש הבדל בין שיתוף בחוויה לבין דיון על תופעות הלוואי של אינסטגרם.
עצם השיתוף אינו הזמנה לדיון על ״מדיה חברתית- השתעבדות לתיעוד החיים כן או לא״. עצם השיתוף במקרה זה, סביר להניח, הוא יותר לתועלת המשתפת. אנחנו כאן כדי להאזין, להכיר, לאשר את חייו של תינוקה ניסים, אותו היא הרגישה גדל בתוכה, הרגישה את כל השינויים על גופה. לא תמיד צריך להכביר במילים ולדון בדברים.
ירדן הראל, מעצם השיתוף הכן שלה, הצליחה לעזור לנשים נוספות שקראו אותה, שעברו את החוויה הזו.

״אושית אינסטגרם״

אני יודעת שיש מחשבה שאומרת שאם ירדן הראל שיתפה, אז בהיותה ״אושית אינסטגרם״ היא צריכה לקחת בחשבון שידונו בכל מה שהיא מעלה, לא משנה מה זה יהיה.
אבל יום-יומיים לאחר הלידה השקטה? הרי גם על אושית אינסטגרם עוברים ימים קשים, והנה, ירדן הראל משתפת בזה ומראה שלא הכל נוצץ, לא הכל מצטלם מהמם.
אפשר למצוא קצת עדינות וחמלה, לא?

ופה בדיוק דבריה של הילה ברבי מגלמים את אחת הבעיות שקיימות בחברה בה אנחנו חיות:
כשנשים לאחר לידה שקטה כבר משתפות ומדברות על החוויה, תמיד יהיה מי שישפוט, שיתהה, שידון. אפילו אם זה ככה בקטנה. וזה יכול להותיר חותם צורב על ליבה של האישה ששיתפה.
בתגובה לזה, נשים רבות לאחר לידה שקטה עושות חישוב זריז, שאם ככה, כבר עדיף להתבודד ולשתוק.

אני יודעת שירדן הראל נמצאת בתחילת מסע ההחלמה שלה. החוויה שעברה, כמו כל חוויות חייה, תמצא את מקומה במסגרת סיפור חייה, ותהיה עוד חלק מהפסיפס הזה שנקרא ״החיים של ירדן״.
אני מקווה שהיא תמשיך לדבר על זה, בכל פלטפורמה שתראה ראויה בעיניה, ושתטפל בעצמה טוב- טוב- טוב.

ירדן, אם את קוראת את דבריי: אני מצטערת על האובדן שלך.

——————————————————————————