ארכיון תגיות עבור : אובדן

קרעים של אישה

קרעים של אישה- הפוטנציאל וחוסר מימושו

קרעים של אישה** שימו לב, יש ספוילרים **

הטריילר של הסרט קרעים של אישה היה מאוד מבטיח מבחינתי.
ונסה קירבי שחקנית מעולה, אלן בורסטין מצוינת גם היא, הנושא חשוב, נטפליקס מעורבת, מרטין סקורסזה הצטרף לענייני ההפקה, ממש חיכיתי לראות את הסרט ולכתוב פה את דעותיי המהללות את הסרט והצוות.

בפועל, מסתבר שהטריילר טוב מהסרט עצמו. כל היתרונות שמניתי לעיל פשוט אינם מספיקים כדי לייצר פה סרט טוב או אמין מבחינתי.

לטעמי מדובר על סרט מפוזר, עם משחק סביר ולפרקים מוגזם יתר על המידה, וקו עלילה לא מאוד ברור.
גם לא מדובר על סרט שמעניק הצצה אמיתית לעולם הכואב של אישה, בן/בת זוג וזוג, שחוו אובדן כל כך קשה.
הסרט מציג רמזים להלך הרוח של האישה שרובם בגדר לחישות (למשל מבטים חטופים של השחקנית הראשית על ילדים סביבה. נושא התפוחים הוא הנושא היחיד שקיבל מעט יותר דגש, וגם זה היה כבדרך אגב לטעמי), המון סצנות ריקות, סצנה אחת שנראית על סף יחסי מין בין בני זוג ללא הסכמה שמגיעה משום מקום, ומציג סבתא מתערבת ומציקה, שאגב, צדקה בתחושותיה לגבי בן הזוג שהבת שלה בחרה לעצמה (אבל לאף אחד לא נעים להודות בזה).

הסרט- אמל״ק

הסרט מספר על לידת בית בה התגלו במהלך הלידה סימני מצוקה של התינוקת, התינוקת נולדת עם רוח חיים, אך לאחר מספר דקות מכחילה ומתה.
סיפור קשה ללא עוררין.
האמא, שהיא הסבתא של התינוקת, אותה מגלמת אלן בורסטין ועושה עבודה טובה מאוד, מחליטה על דעת עצמה לתבוע את המיילדת. האבא, שמגולם על ידי שיה לה-באף בחוסר כשרון בולט, לא מסתדר עם האמא של בת זוגו, אבל בעניין זה משתף איתה פעולה מאחורי גבה של זוגתו- מרתה. הוא נפגש עם בת הדודה של מרתה שהיא עורכת הדין שמטפלת במשפט, ואז אנו נחשפות לעובדה שמתנהל רומן בינו לבין בת הדודה, שכמובן גם הוא מנוהל מאחורי גבה של מרתה.

מאוד צורם לי החיבור ללידת בית.
כאילו רק בלידת בית יכול לקרות דבר נורא שכזה. והרי אנחנו יודעות שזו אינה אמת.
אובדן מתרחש בתדירות מאוד גבוהה בבתי החולים ברחבי הארץ, וגם בעולם. לכן לקשור זאת ללידת בית, פותח בעיניי צוהר להשמצה נוספת ללידות בית.
נכון, יש יתרונות וחסרונות לכאן ולכאן, אבל הדיון הזה הוא תמיד קשה, עם האשמות קשות שתמיד מוטחות לכל עבר, כמיטב השיח הישראלי הציבורי.

קרעים של אישה- הפוטנציאל וחוסר מימושו

חבל לי שהבמה הזו לא עשתה שירות גדול יותר עבור נשים שעוברות אובדן שכזה.
חבל שלא השכילו להראות את הצד של בן הזוג בצורה מורכבת יותר, מעבר לחזרה להתמכרויות ישנות ונטיה לאלימות.
תארו לעצמכן איזה שירות הסרט הזה היה יכול לעשות, אם היה תסריט ברור יותר, כזה שנכנס לעומק הנשמה הכואבת של ההורים, שכבר החזיקו את התינוקת שלהם חיה, ממש שניה לפני שאבדה להם לנצח. אם היו מכניסים פנימה את חווית אובדן השליטה בצורה ברורה לגמרי, את השיח הזוגי בצורה נוכחת יותר. אך לצערי הסרט מסתפק בנגיעות ספורות במציאות שכזו ותו לא.

תארו לכן אם היה משחק שלא מסתפק בצעקות ושתיקות.
שיה לה-באף התברר כליהוק לא מוצלח בעליל, וונסה קירבי הסופר- מוכשרת הייתה עצורה ואצורה מדי לטעמי. שניהם צועקים או שותקים, ובין לבין לא משכנעים אותי יותר מדי שעברו עכשיו שבר קשה ביותר.
לצערי, לסרט היו את כל האפשרויות להעלות את המודעות לאובדן שכזה, ואובדנים אחרים, להיות סרט שיוכל לשמש כרפרנס עבור אלו שלא עברו את החוויה הזו או דומה לה, כדי שיוכלו לנסות להתחיל להבין מה עובר על אלו סביבם שכן עברו חוויה שכזו, ויוכלו לעזור יותר.
הבמה האדירה של נטפליקס, השם ״מרטין סקורסזה״- איזה פוטנציאל להפצת הבשורה החשובה!

דבר מהפוטנציאל של הסרט לא התממש בעיניי.
אלו היו שעתיים ושמונה דקות ארוכות מאוד, ובתור מישהי שעברה לידה שקטה בשבוע 37+3, ציפיתי שאזדהה, שאבכה, שאזכר בסיטואציות דומות שקרו גם לי, שלכל הפחות ארגיש אמפתיה.
לא הרגשתי אף אחד מהדברים הללו.
הרגשתי פיזור, שטחיות, חוסר בהירות, חוסר אמינות ובעיקר פספוס אחד גדול.

נדנדת הרגשות לאחר לידה שקטה

נדנדת הרגשות אחרי לידה שקטה

נדנדת הרגשות לאחר לידה שקטהלידה שקטה היא חוויה של אובדן.
אנחנו חוות אובדן שהוא ממשי וקיים עבורנו, גם אם לא עבור החברה שלא ראתה ולא פגשה את התינוקות שלנו.
אבל אנחנו הרגשנו את התינוקות שלנו גדלים בתוכנו, זזים ולחלוטין חיים ונוכחים בחיינו.

חוויה של אובדן מוכרת לכולם. אני לא מכירה אדם אחד סביבי שלא חווה אובדן משמעותי בחייו, וכשאני אומרת ״משמעותי״ אני מתכוונת משמעותי *לאותו אדם*.
אובדן כזה, שגורם לתחושות קשות של אבל, של עצבות, של פרידה כפויה, קושי גדול בתפקוד יומיומי והמון בלבול.
אובדן כזה ששואב אותנו לנדנדת הרגשות של אבל. כל התחושות שציינתי למעלה מתערבבות גם עם הצורך לצחוק, לחייך, לצאת ולשתות איזה דרינק כדי להקל על המשקולת הרגשית הזו, איכשהו.
היא לא תיעלם, אנחנו כולנו מודעות ומודעים לזה. אבל אם יש משהו שיכול להקל טיפה, נרצה לעשות אותו. נחזור אל המשקולת ממש עוד מעט.

נדנדת הרגשות אחרי לידה שקטה

לידה שקטה היא מוות.
מוות של תינוקת או תינוק. מוות של פנטזיות, ציפיות, של חיים שלמים.
מדובר על אובדן, על פרידה שנכפתה עלינו.
וברגע שנתייחס לזה כך, נוכל להבין את כל מה שאנחנו חוות אחרי לידה שקטה. ברגע שהחברה תתייחס לזה כך, החברה תבין:
את הצורך באבל, הצורך בזמן לעצמי בשקט, הצורך בבכי. אנחנו והחברה נבין שאנחנו לא ״מתעסקות בזה סתם״, אלא אנחנו נפרדות, כל פעם עוד קצת, מהתינוק שלנו, מהתינוקת שלנו. כל פעם הפרידה תהיה קצת אחרת, כי אנחנו כל פעם נהיה קצת אחרת.

אנחנו נבין, שהרצון להנציח מגיע כי אנחנו לא רוצות לשכוח את מה שלכולם פשוט התאייד כבר מהזכרון. אנחנו רוצות לצקת משמעות לחוויה הקשה והעצובה הזו שעברנו.
אנחנו נדע, נדנדת הרגשות אחרי לידה שקטה היא פשוט נדנדת הרגשות שמרגישים אחרי אובדן של מישהו משמעותי ביותר.

אבל הרבה לפני החברה. *אנחנו* צריכות להבין את זה.
בסופו של דבר, לדעתי זה פחות רלבנטי אם החברה מבינה או לא. אנחנו כנראה תמיד נעדיף לקבל אישורים והכרה מבחוץ, זה בטח הרבה יותר קל.
אנחנו צריכות לאשר ולהכיר בעצמנו לעצמנו.
אנחנו צריכות ״להתעסק עם זה״, להתאבל, ״לחפור בזה שוב ושוב״, כי זה תהליך האבל והפרידה שאנחנו צריכות לעבור לפני שנעבור לשלב הבא.
ברגע שאנחנו נאפשר לעצמנו את הדבר הזה, הצורך באישור חיצוני ילך ויפחת, ויש שיאמרו ייעלם.

ככה זה

השבועות הראשונים הם קשים. כמו שהסביר הבודהה, ככה זה.
איבדנו.
איך לא נעבור את כל מה שאנחנו עוברות?

ולאט לאט התהליך שאנחנו עוברות משתנה. פעם אנחנו למעלה, פעם אנחנו למטה.
פעם אנחנו בוכות ופעם אנחנו צוחקות (כן, ממש כמאמר השיר).

זה הכל חלק ממסע ההחלמה.

מודל טיפולי בלידה שקטה

מודל טיפולי בלידה שקטה- מחשבות לאור מאמרה של ד״ר חניתה ראובן -קרישפין

מודל טיפולי בלידה שקטהבאחד משיטוטיי הרבים ברשת (יש שחושבים רבים מדי, ובכך אני מתכוונת שאני חושבת שהם רבים מדי…), מצאתי את מאמרה של ד״ר חניתה ראובן-קרישפין ״מודל טיפולי בלידה שקטה״.
מיד הדפסתי כמובן, והמאמר חיכה לי כחודשיים וחצי עד שהגעתי לקרוא אותו. החיים, העבודה, העייפות. דברים כאלה.
אבל מדי פעם הצצתי וקראתי עוד משפט. עוד פיסקה. כמובן יצא שבסופם של חודשיים וחצי, גיליתי שפחות או יותר קראתי את כל המאמר במהלך הזמן שעבר.
אבל ממש היום אני יכולה לומר בפה מלא שקראתי וכהרגלי בקודש, יש לי מה לומר.

מודל טיפולי בלידה שקטה

על קצה המזלג: ד״ר ראובן-קרישפין מציעה מודל לטיפול פסיכולוגי שנסמך על מנהגי האבלות של היהדות. לאחר מפגשי הערכה שהיא מקיימת, נערכים מפגשי ״שבעה״, שבעה מפגשים טיפוליים המדמים את תהליך השבעה המוכרת לנו.
ד״ר ראובן-קרישפין מתייחסת לשלב זה כלב הטיפול, בהם מתקיימת עבודת האבל, עיבודו ומתן מקום לאבל וכל מה שהוא מביא איתו.
לאחר שבעה מפגשים, ישנה הפסקה ומפגש נוסף המתקיים ביום השלושים מתאריך סיום תהליך השבעה בטיפול.
בנקודה זו, ד״ר ראובן-קרישפין מאפשרת התבוננות על התהליך, הטיפול והצורך בהמשך המפגשים.

לאורך המאמר ניכרת רגישותה של ד״ר ראובן-קרישפין כלפי הנושא, הנשים ובני/בנות זוגן שהיא פוגשת בקליניקה. לאורך המאמר היא סוקרת את הקושי שלידה שקטה טומנת בחובה, את ההלם שהוא יכול לייצר, את הקושי ואת הבדידות שאנחנו כל כך מכירות כחלק מכל הסיפור הזה שנקרא ״לידה שקטה״.

קראתי את המאמר בנשימה אחת, והוא הדהד נקודות שאני מעלה בעצמי בשיחות עם מטפלות ומטפלים בתחום הרפואה הסינית שנתקלים בלידה שקטה בקליניקות שלהם, ונקודות שעלו גם בכתיבה שלי לאורך הזמן פה, באינסטגרם ובפייסבוק:

ד״ר ראובן-קרישפין כותבת: ״נשים אותן פגשתי תיארו אמירות משתיקות אליהן נחשפו, אמירות כמו ״תתמקדי במי שבבית״, שאינן מאפשרות לגיטימציה לאבל, לאובדן. חוויה נוספת של הקטנה של האובדן תוארה על ידי יולדת שסיפרה כי בתגובה ללידה השקטה שעברה קיבלה רק הודעות כתובות, ומעבר לכך לא זכתה לביקורים או לתמיכה כלשהי, וכך נותרה בתחושה שאין אפשרות להכיר ביגונה. אמירה נפוצה נוספת- ״אתם צעירים ויכולים לעשות עוד תינוק״, מבטאת חוסר הבנה לכך שתינוק אחד לא יכול להחליף תינוק אחר, ומדגישה את היחס המבטל שיש מול חווית האובדן״.

אני חושבת שאנשים אומרים המון דברים מכל מיני סיבות- חוסר הבנה, חוסר טאקט, חוסר מחשבה. רבים מהם לא יכולים להכיל את המחשבה שתינוק יכול למות ברחם אימו, או להיוולד מת. מניסיוני האישי, כמעט כולם נתקלים בקושי להכיל כל כך הרבה עצב, צער וכאב. מתוך מקומות אלו, אני חושבת שהרבה מאוד אנשים אומרים את מה שאומרים מתוך תחושת מחויבות לומר משהו. כי אולי השתיקה גרועה יותר. לאורך השנים מאז שאיבדתי את איילת שלי, הבנתי שהרבה פעמים, מדובר על ניסיון של אנשים לנחם את עצמם. אם במקרה הם מנסים לחשוב מה היה קורה לו הם איבדו תינוק, או כאמור, לא יכולים להכיל את הכאב והצער, הם פשוט אומרים משהו שהם חושבים שינחם אותם, שיעביר את החוויה הקשה ממחשבותיהם.

המשפט האחרון מתוך הציטוט ״אמירה נפוצה נוספת- ״אתם צעירים ויכולים לעשות עוד תינוק״, מבטאת חוסר הבנה לכך שתינוק אחד לא יכול להחליף תינוק אחר, ומדגישה את היחס המבטל שיש מול חווית האובדן״, מבטאת מבחינתי את הקושי האמיתי במפגש של אישה שעברה לידה שקטה עם החברה:

בשביל למות, צריך קודם לחיות.
וזה אומר, שכדי להכיר במותה של איילת שלי, אנשים היו צריכים קודם להכיר בחייה. אבל היא חייתה אצלי ברחם, ובמונחים רפואיים אנחנו מדברים על ״עובר״. העובדה שזה היה בשבוע 37 ושלושה ימים לא משנה. כך היה השיח הרפואי סביבי: לא עברתי לידה שבסופה נולדה איילת, התינוקת שלי שמתה. בניירת השחרור שלי מבית החולים נכתב שבסיום הלידה נפלט עובר מת ממין נקבה.
כשהגעתי למיון יולדות ולא הצליחו לשמוע דופק במוניטור, הודיעו לי שאין דופק. לא אמרו לי שהתינוקת שלי מתה. זה אכן משתמע, אבל הסמנטיקה כאן חשובה. ואם זה השיח הרפואי, אין סיבה שהשיח בחברה שסביבנו תהיה שונה בהרבה. אם לא נולד, זה לא חי.
אנחנו חיים בחברה שמתקשה לייצר שיח סביב מוות. אנחנו, שעברנו לידה שקטה, מתקשות עוד יותר, כי מי רוצה לדבר על תינוקות מתים?
בחברה שכל כך מרוכזת סביב ילודה, הריון, פרו ורבו וכל שאר הדברים, שיח על תינוקת שמתה הוא בלתי אפשרי כמעט!

המודל המוצע מאפשר מרחב טיפולי בטוח עבור נשים שעברו לידה שקטה, והן מרגישות שהגיעו למקום בו הן יכולות לעבד את החוויה שעברו, על שלל הרגשות והקשיים שהן נתקלות בדרכן.
וזה בדיוק מה שאני מיישמת בקליניקה שלי, ומה שאני מדברת עליו בהרצאותיי בפני מטפלים ברפואה סינית ורפואה משלימה בכלל, הצעה לשיח אחר. שיח, שהמילים בו מכירות באובדן ומאפשרות למטופלות להרגיש הכל, לבכות הכל, לדבר הכל. אלו שישכילו לספק את המקום הזה עבור המטופלות ובני/בנות זוגן, יהיו בבחינת קרש הצלה עבור המטופלות שיוכלו שם להתחיל את מסע ההחלמה שלהן, או לחילופין להיות עוד חלק משמעותי ממסע ההחלמה שכבר התחיל.

לידה שקטה ביהדות

דרך הלידה השקטה נפגשתי עם הגישה ביהדות שאומרת שלא יושבים שבעה על איילת שלי (כי היא עובר, כאמור). אין שבעה, אין שלושים, אין יום שנה.
באופן אישי עניין השלושים ויום השנה, כמו גם ענייני הקבורה, לא מדברים אליי ממש ולא תופסים חשיבות בחיי ובמפגשים עם המוות שהיו לי טרם הלידה השקטה, למרות שאני חושבת שנקודות ציון אלו אינן מקריות. לעומתם, השבעה בעיניי משמעותית מאוד.

לאחר שחזרנו הביתה, קמנו יום אחד בבוקר, הסתכלנו בעלי ואני זו על זה ואמרנו שאנחנו מרגישים קצת אחרת. הסתכלתי ביומן וראיתי שעברו שבעה ימים מהלידה השקטה של איילת.
החוויה הזו שלי קצת אחרת מהמודל שד״ר ראובן-קרישפין מציעה, אבל הרעיון דומה וברור: צריך לתת מקום לאבל, לשכול, לכאב, לצער, לקושי, למשקולת האדירה הזו בלב שאינה נותנת מנוח ומקשה על הנשימה הרצופה והרגילה, המשקולת שלא באמת מאפשרת לנו לאכול כמו שצריך, שמפריעה את שנתנו ומבלגנת את חלומותינו.
בעניין זה, היהדות גאונית בעיניי. ההבנה ששבעה ימים מאפשרים עיבוד ראשוני, ושדואגים לנו ולא משאירים אותנו לבד, מדובר על הבנה עמוקה של נפש האדם, על בריאות נפש האדם.
ולכן, כשהשבעה מבוטלת, מתבטלים כל הדברים הנכונים והחשובים שנשים ובני/בנות זוגן לאחר לידה שקטה כל כך זקוקים להם. והנטייה להתבודד ולהסתגר כבר מתחילה כאן, בעיניי.

בהרצאה שהעברתי בנושא לידה שקטה לפני כחצי שנה נכח רב, שסיפר לי בעיניים נוצצות שיש אנשי דת ששואלים את ההורים אם ירצו לימול את בניהם שנולדו ללא רוח חיים. שלמרות שאין שבעה, אכן כן מתקיימים מנהגי ההתאספות ומתן העזרה להם הזוג זקוק לאחר אובדן שכזה. שוב, הוא הדגיש שיש גישות שונות, אך שמחתי לשמוע שזה קיים, כי להשאיר זוג שעבר לידה שקטה ללא התמיכה הזו היא לחלוטין מסר של ״תם ונשלם ועכשיו בואו נשכח״.

התרגשתי לקרוא את הרשימה החותמת את המאמר, מתוך ספרו של פרופ׳ יעקב רז ״כך שמעתי״. לא הכרתי את הספר עד קריאת מאמר זה, ומיד רשמתי לעצמי לרכוש את הספר.
הרשימה מדברת על אב שכול שמגיע אל הבודהה ומבקש לקבל נחמה מהבודהה. הנה החלקים שריגשו אותי ביותר (שיניתי מלשון זכר ללשון נקבה, אני מקווה שפרופ״ רז יסלח לי…):

״את מבקשת שלא לכאוב
להשתחרר מהאבל
ואת לא יכולה. כי זה מה שעכשיו
אין לך לאן ללכת
וככל שאת רוצה יותר
את סובל יותר
לא רק מן הכאב על מות הבן
אלא גם מכאב המשאלה להשתחרר מן הכאב
ומכאב כישלונה
כי את לא יכולה שלא להיות מה שאת עכשיו״

וציטוט נוסף:

״את רוצה בשמחת האהבה ולא בצער האהבה
אבל איך אפשר שמאל בלי ימין, גבוה בלי נמוך, נעורים בלי זקנה
כן בלי לא, יש בלי אין, פגישה בלי פרידה
מי שיקר לך, הוא משוש חייך, דאגה לחייו ואבל על מותו
אי אפשר אחרת״

אנחנו תמיד נעדיף להדחיק את הרגשות ״השלילים״, לדחוק בעצמנו ״לחזור לעמוד על הרגליים״, ונתפלא כל פעם מחדש איך אנחנו לא מצליחות להתקדם בתחומים שונים בחיינו.
אך אם לא נדע לתת מקום לצער, אבל, עצב, אובדן, כאב ולתת להם להיות, לא נוכל לחיות את חיינו כמו שאנחנו באמת רוצות. יש לתת לרגשות אלה את המקום המלא, ממש כפי שאנחנו מאפשרות מקום מלא לשמחה, צחוק, אהבה, תקווה.

פרופ׳ יעקב רז היטיב לסכם את הדברים. כשאנחנו מדברות על פוטנציאל של חיים, אנחנו אוטומטית נדבר גם על פוטנציאל של מוות (בין אם ניתן לזה מקום ובין אם לא). אי אפשר אחרת.
וד״ר ראובן-קרישפין מיטיבה עם מטופלותיה ובני/בנות זוגן ביצירת מודל המאפשר מרחב בטוח לזוגות שעברו לידה שקטה לעבד את החוויה ולאפשר לה לעבור אינטגרציה לחיים שלהם.

לקריאת המאמר של ד״ר חניתה ראובן-קרישפין לחצו כאן.

לידה שקטה ואחריה- הפלייליסט

לידה שקטה ואחריה- הפלייליסט

לידה שקטה ואחריה- הפלייליסטמוסיקה היא חלק בלתי נפרד מחיי.
כל חוויה, כל תקופה בחיי מנוקדת בשירים ויצירות של אומנים ואומניות שאני אוהבת ומעריכה.
בחוד החנית תעמוד לנצח להקת קווין. זו הלהקה האהובה עליי מגיל מאוד צעיר, ושירי הלהקה מלווים אותי לאורך חיי ומהווים השראה גדולה עבורי.
אך רבים וטובים נוספים עומדים שם לצידי.
גם אחרי לידה שקטה.

עברתי קצת על פלייליסטים בספוטיפיי סביב לידה שקטה, ושוב גיליתי שהדיבור על הנושא סובב סביב שימור מסוים של האובדן, של הקושי, של העצב. ועם מוסיקה זה צורם לי יותר, כי למוסיקה היכולת לרומם את הנפש.
למה לא להיעזר בה?

אז יצרתי לי רשימת השמעה (פלייליסט) משלי, שמתייחסת לאובדן ונותנת לו מקום, כי זה הדבר הנכון. בו זמנית, יש מקום בפלייליסט גם לתקווה ולכוח שטמון בכל אחת מאיתנו, שמובילים אותנו להמשך חיינו.
כן, אני חושבת שהשלב הראשוני הוא אבל ועיבוד האובדן. אבל מניסיוני, אני חושבת שניצני תקווה מבצבצים יותר מהר ממה שנדמה לנו, ויש לתת את הכבוד והמקום שמגיע להם.
לכן יש שני סוגי שירים בפלייליסט שלי:
אלו שמחברים אותי אל האובדן שחוויתי, ואלו שמחברים אותי אל הכוח ואל התקווה שהולכים איתי.
כך אפשר למצוא שירים של קווין כמובן לצד שירים של אמנדה פאלמר (שהוציאה אלבום מושלם במרץ 2019 שעוסק בין השאר בהפלה שהיא עצמה עברה. האלבום הזה ליווה את הכתיבה של סיפור הלידה השקטה שלי לאתר, ומבחינתי מהווה פסקול של הסיפור שלי)ֿ, הקיור, רג׳ינה ספקטור, הסמית׳ס, סינדי לאופר ועוד מצוינים ומעולים.

אתן מוזמנות לשמוע כאן בפלייר המצורף, וגם לעקוב אחר הפלייליסט בלחיצה כאן ואם יש שיר שלדעתכן יוכל להתאים כיתבו לי מהו כדי שאוכל לשמוע (ואולי גם לצרף אותו לפלייליסט).

 

לידה שקטה

למה אני מדברת על לידה שקטה?

לידה שקטהפוסט ראשון בבלוג חדש. על מה אני אכתוב, על מה אני אכתוב… אוקיי, אולי הכי כדאי להתחיל עם תשובה לשאלה- למה אני מדברת על לידה שקטה.
הסיבה הכי ראשונית ופשוטה מבחינתי היא, כי אני רוצה.
אני רוצה לדבר על לידה שקטה כי אני חושבת שזה נושא ששותקים אותו הרבה יותר ממה שמדברים אותו.  אני לא חושבת שזה מתוך רוע, חלילה. ממש לא.
אני חושבת שלידה שקטה זה נושא שקשה לאנשים לשמוע עליו. יש הרבה כאב, עולם שלם נצבע בעצב, ועצם המחשבה שהריון יכול להיגמר במוות של התינוק שלנו היא קשה להכלה.
אבל המציאות, כמו המציאות, מעמתת אותנו לפעמים גם עם מחשבות קשות להכלה.
והחיים, כמו המציאות, לפעמים גורמים לנו לעבור דברים קשים כמו לידה שקטה.
מסקנה: החיים לפעמים מחורבנים.

אבל זו אינה סיבה להמשיך לשתוק. בעיניי, צריך להפוך את החוקים ולדבר על הדברים האלה שכל השנים אמרו לנו שאסור להנכיח: הקשיים, הטראומות, הבדידות, הכעס, העצב…
אם נדבר על זה יותר, אולי לא יהיה לנו כל כך קשה, אולי יהיה טיפה פחות קשה. אם נדבר על זה יותר, נוכל אולי לעזור לאחרים שעוברים דברים דומים. אם נדבר על זה, אולי לא נרגיש בדידות קשה כל כך.
כן, אני לא חובבת שתיקה שמחביאה רגשות, ובטח שאני לא אוהבת אותה סביב טראומה.

וההבנה הזו מביאה אותי לסיבה השניה: אני מרגישה שאני רוצה שמהאובדן תצמח משמעות.
אני לא יודעת למה דווקא אני הייתי צריכה לעבור לידה שקטה. אני לא יודעת למה הייתי צריכה לעבור הריון בן 37 שבועות + 3 ימים, את כל הבדיקות, את כל הסקירות, את כל חוסר השינה בגלל חוסר הנוחות, את כל מה שהריון מביא איתו, וכל זה בשביל…. מה?
למה הייתי צריכה לאבד תינוקת?
אין תשובה אחת לדבר הזה. וכמו עם הרבה דברים אחרים בחיים, זה נתון לבחירה ולפרשנות.
אני רוצה לתת את התשובה  לשאלה ״בשביל מה״.

כי אם תהיה לזה משמעות שאני יכולה להתחבר אליה, ארגיש קצת יותר שלמה עם החוויה הזו. אוכל להבין אולי למה דווקא אני. 6 לידות מכל 100 לידות מסתיימות בלידה שקטה, זו הסטטיסטיקה בארץ. למה דווקא אני הייתי צריכה ליפול בסטטיסטיקה הזו?
עכשיו שאני כותבת את השורות האלה, אני מבינה כמה אני צריכה שתהיה לחוויה הזו משמעות.
אז אני מתחילה לדבר על זה.