הרבה נשים מתייחסות ללידה השקטה כנקודה של ״לפני ואחרי״, החיים שלפני הלידה השקטה והחיים שאחריה.
זה אינו המצב אצלי. זו בהחלט נקודה משמעותית בחיי, אבל אני לא חושבת שניהלתי את חיי אחרת לפני הלידה השקטה ואחריה.
אני חושבת שהסיבה לכך היא בעיקר העובדה שלפני הלידה השקטה שלי, נתקלתי במוות ואובדן מספר פעמים. סבא שלי נפטר באזור הצבא, סבתא שלי אחרי הצבא, והאובדנים המשמעותיים יותר בחיי, אובדן הוריי, הגיע בשלהי שנות ה- 20 לחיי. אמא שלי נפטרה באוקטובר 2001, כשהייתי בת 26 (וחצי)ֿ, ואבא שלי נפטר כשנתיים ושבעה חודשים אחרי אמא שלי.
אלו היו האובדנים שמבחינתי מחלקים את החיים שלי ל״לפני ואחרי״. בעיקר המוות של אמא שלי, שתפס אותי באמצע סערה בחיי והפך את הכל לקשה עוד יותר.

לידה שקטה לא הייתה הנקודה בה התהפכו לי החיים.
אבל זו הייתה החוויה שלימדה אותי עצב עמוק ומהותי מהו. עצב זו המילה שהכי מתאימה מבחינתי ללידה שקטה.
חוויות אחרות לימדו אותי על כעס גדול, על חמלה לילדה שהייתי שעברה את הטראומות והקשיים שעברה.
אבל לידה שקטה היא פשוט חוויה עצובה ביותר, בכל רובד אפשרי בנפש וגם בגוף.

אני תוהה לפעמים אם לידה שקטה השפיעה על ההורות שלי. האם אני אמא אחרת ממה שהייתי לאחר הלידה השקטה?
אני לא מתייחסת לתקופה הראשונה של ההתמודדות  והאבל, שם זה ברור שהדברים היו אחרים.
כדי לענות על השאלה הזו אני מרגישה שאני צריכה להסתכל על שאלה רחבה יותר:
האם הלידה השקטה שינתה אותי?

ההחלטה לחגוג
אני חושבת שהתשובה לכך היא שלמדתי דברים מסוימים מכל חווית הלידה השקטה, אבל אני לא חושבת שהיא שינתה אותי באופן מהותי.
נשים שעברו לידה שקטה מספרות הרבה פעמים שהן איבדו את התמימות, שכל שמחה מגיעה עם ספקות וחששות. לשמחתי, זה לא קרה לי.
אבל אחד הדברים שאני זוכרת שהיו בגדר החלטה מאוד ברורה בחיי לאחר הלידה השקטה הוא, ההחלטה לחגוג.
מאחר ואני חושבת שהכוח היחיד שיכול לעמוד אל מול המוות הוא החיים, ההחלטה לחגוג היא מבחינתי שוות ערך להחלטה לחיות. ולחיות טוב.
זה אומר לאהוב כמה שיותר, לשמוח כמה שיותר, ולקחת כל הזדמנות ולחגוג אותה כמה שאני יכולה וכמה שאני מרגישה שנכון לי.

הפעם הראשונה שהרגשתי שאני רוצה לחגוג אחרי הלידה השקטה עם איילת ב- 2010, הייתה יום הולדת 5 של שחר, שהגיע 4 חודשים לאחר הלידה השקטה.
נקבעה מראש חגיגה לכל ילדי הגן, והחלטתי שאני תופסת את ההזדמנות בשתי ידיים כדי לחגוג ולשמוח כמו שלא שמחתי כבר הרבה זמן. גיליתי באתר בייקרלה את נפלאות הקייק פופס, אבל האישה שמנהלת את האתר, אנג׳י, לקחה את זה כמה צעדים קדימה והכינה את מה שנקרא קאפקייק פופס.
עפתי על הקאפקייק פופס האלה.
עשיתי חזרות, קיבלתי משלוחים מחו״ל מחברה כדי לקבל חומרים שלא היו בארץ באותו זמן, מצאתי חלופות בהתאם לצורך… והעמדתי לתפארת יום ההולדת של שחר כ- 40 קאפקייק פופס, כל אחד נוצר בעבודת יד שלי.
בדיעבד הבנתי שמדובר פה לחלוטין על ריפוי בעיסוק. ההרפתקאה הזו עזרה לי לעבור שלב בתהליך העיבוד של חווית הלידה השקטה שלי, והכניסה שמחה גדולה לחיים שלי, בזמן שבאמת הייתי זקוקה לה.

אני בוחרת לחיות באור
ההחלטה לחגוג השתנתה במהלך השנים ברצון ובצורך לשמוח.
מאוד קל לשמח אותי באופן כללי, אבל אני מרגישה שהצורך לשמוח גדל ושורשיו של הצורך הזה מצויים בהחלטה ההיא, לחגוג.
ההחלטה לחגוג, כאמור, היא חלק בלתי נפרד מהבחירה לחיות.
אלן קאמינג, שהוא ההשראה וההשפעה הגדולה ביותר שלי לכתיבה ודברור נושא הלידה השקטה (ובכלל מהווה השראה להרבה דברים בחיי), אמר באחד מאלפי הראיונות שלו (כן, צפיתי בחלק ניכר מאלפי הראיונות האלה):

"I have both darkness and light inside me. I choose to be in the light״

״יש בי חושך וגם אור״ הוא אומר ומוסיף: ״אני בוחר לחיות באור״.

זו בחירה, זו החלטה. ויש תקופות בחיים שקמתי וכל יום בחרתי בזה מחדש באופן מודע. בתקופות אחרות הבחירה פשוט נעשית כרפלקס.
אני באמת חושבת שזו בחירה, וברגע שהבנתי את זה, ידעתי מה אני צריכה לעשות, ידעתי שאני צריכה עזרה וביקשתי אותה. ידעתי מה הפעולות שאני צריכה לעשות כדי כל יום להתקדם עוד צעד אחד, קטן ככל שיהיה, לעבר החיים שאני רוצה שיהיו לי.

אני לא ״המשכתי הלאה״ מהלידה השקטה. זה לא ״היה ונגמר״.
החוויה הזו ממשיכה יחד איתי, לאחר עיבוד, ריפוי והחלמה. היא עברה אינטגרציה ונטמעה כחלק בלתי נפרד מהחיים שלי, כמו כל חוויה אחרת.
אני ממשיכה להתמודד איתה, כל פעם אחרת. היא חלק מהחבילה שלי.

תמונה: סטודיו התחלות, שמרית הלל