ארכיון תגיות עבור : יעל ארנסט

אנפוקו- מטפלת מהבטן

אנפוקו- מטפלת מהבטן

אנפוקו- מטפלת מהבטןהגיעה השעה להציג קצת את האנפוקו, שיטת מגע יפנית שאינה מוכרת כמעט בקרב הציבור הרחב, והחלה לתפוס תאוצה בקרב הקהילה המקצועית.
ובצדק.

סקירה היסטורית

הרפואה הסינית מאוד מוכרת בארץ.
היא פועלת בהצלחה הולכת וגדלה מזה כ- 30 שנים, וניתן למצוא את נוכחות הדיקור והמגע (בעיקר שיאצו וטווינה) גם בקופות החולים וגם במרכזים אינטגרטיבים בבתי החולים.
הדיקור הוא שעומד בראש החץ ומוביל את התחום כולו, אך רפואה סינית טומנת בחובה יותר מדיקור.

הרפואה הסינית מתבססת על הפילוסופיה הסינית, שרואה את האדם בשלמותו ללא הפרדה (אין הפרדה אמיתית בין המערכות בגוף, וגם אין הפרדה בין גוף לנפש).
הפילוסופיה הסינית עוד גורסת כי האדם הוא חלק בלתי נפרד מהטבע. אין הפרדה בין האדם לטבע. גם לא מדובר על הטבע כחלק מהאדם, כלומר, האדם אינו במרכז.
מתוקף כך, נוכל לראות תופעות בטבע שמתרחשות גם בנו, ותופעות טבע שמשפיעות עלינו.

הרפואה הסינית כוללת שלוש זרועות טיפוליות: דיקור, תזונה וטווינא.
התזונה מבוססת על עקרונות הרפואה הסינית, והטווינא, טיפול במגע, שצמחה משיטת מגע סינית עתיקה שנקראת אנמה.
היפנים גם היו מושפעים מאוד מהפילוסופיה והרפואה הסיניות, ומהאנמה הם פיתחו את אחת השיטות המדהימות שיש במגע, השיאצו.
שיטה נוספת שהם פיתחו מהאנמה היא האנפוקו.

אנפוקו

אנפוקו היא שיטת טיפול במגע יפנית:
אנ=לחיצה; פוקו= בטן.
הטיפולים והאבחנה באנפוקו מתרכזים באזור הבטן ובית החזה.
הסיבה שהתחברתי לאנפוקו היא השורה התחתונה של השיטה, שאומרת: הבטן היא המרכז, הבסיס שלנו; היא המקור לחיים שלנו ולחיים חדשים.

אישיוז עם הבטן

הסיפור שלנו עם הבטן הוא מורכב, וכמעט כל אישה חווה משהו עם הבטן שלה. האפשרויות הן רבות, למשל:
פעם היא נפוחה, פעם היא רחבה, פעם היא מדולדלת.
היא אף פעם לא נראית טוב בג'ינס (כי הג'ינס מייצר קפלים, ברור).
שלל פוטנציאל התופעות האפשריות במסגרת המחזור החודשי (שוטף + 14 יום הביוץ).
נעשה פילאטיס כדי ללמוד לשאוף הכל פנימה ללא מאמץ.
נלך לחדר כושר כדי לקבל את הקוביות בבטן.
ועוד לא דיברנו על כל מה שאנחנו שומרות בבטן- מחשבות, תחושות, רגשות, זעקות.

ומה אחרי לידה שקטה? או כל אובדן הריון?
ללא ספק, מדובר על תמונה מורכבת שיש צורך להתייחס אליה, גם ישירות לבטן עצמה שהיא בבחינת זירת האירוע.

באנפוקו נוכל למצוא לחיצות עוצמתיות (בניגוד לכואבות), סיבובים מדיטיבים, עבודה לעומקה של הבטן ומתן תשומת לב מלאה לה,
ולך.

האנפוקו יכול לתמוך במרכז החשוב הזה בגופנו, לחזק אותו וכתוצאה מכך, לחזק את הגוף כולו.

כמה מאיתנו לא אהבו את הבטן שלנו לאחר הלידה השקטה? מי הרגישה שהבטן, הרחם, בגדה, לאחר הלידה השקטה?
הרבה נשים עברו לידות טראומטיות וקשות, גם אם לא לידה שקטה, ולא מוכנות להסתכל בכלל על הבטן שלהן יותר. נשים לאחר לידה קיסרים מספרות על עיוותים בבטן, על צלקת שהתאחתה רע והן לא יכולות להסתכל על עצמן במראה.

לא חסרות סיבות לאישיוז עם הבטן.

אנפוקו- מטפלת מהבטן

מבחינתי, טיפול בבטן, ובעיקר לאחר אובדן הריון, הוא חזרה לזירת האירוע.
זה חלק בלתי נפרד מטיפול בטראומה, נכון? אנשים חוזרים למקומות בהם קרו להם דברים קשים, וזה סוג של סגירת מעגל.
האנפוקו תומכת בשלל מצבים, גם במצבי אובדן על חמשת שלביו. זה חלק בלתי נפרד ממסע ההחלמה שלנו.
באמצעות האנפוקו, נוכל לקיים שיחות שלום עם הבטן שלנו.

עם כל שאלה ומחשבה, אל תהססי לפנות אליי.
אם תרצי לדעת איך נראה מפגש טיפולי בינינו, תוכלי לקרוא עוד קצת כאן.

יציאה משתיקה לחרות

יציאה משתיקה לחרות

יציאה משתיקה לחרותהרבה שנים לפני הלידה השקטה עם איילת, עברתי טראומה מינית.
הטראומה הזו שלטה בחיי שנים רבות בעיקר דרך פחד. באמצעות טיפול פסיכולוגי מוצלח (ומפחיד. ומאתגר. ומייגע לעתים. שהרגיש ארוך אילו עברו אלפי שנים), צלחתי את המשוכה ובחרתי, כמו גם לפני הטיפול רק שלא ידעתי את זה באופן מודע, לחיות את חיי באור.
ציינתי את הפחד כרגש שולט דרכו החלטתי את מרבית ההחלטות בחיי דאז.
אלמנט נוסף שהופיע אצלי בערך מהיום הראשון הוא השתיקה.

קשר שתיקה מופיע בכל טראומה שאני נתקלתי בה באופן אישי, ובכל סיפורי הטראומה שנתקלתי בהן, בין אם בחברות וחברים ובין אם אלו סיפורים שקראתי עליהם.
אני חושבת שכל טראומה מביאה איתה התמודדויות שונות, אבל אחד הדברים הבסיסיים ביותר שמשותף לכל הטראומות הוא השתיקה. כשאני מנסה לחשוב על זה באופן רציונלי, זה לא מסתדר לי. שהרי אנחנו לא היינו אלו שעשו את העוול.
העוול נעשה לנו. ובכל זאת, בחרנו בשתיקה. השתיקה אינה רק לא לספר על הטראומה עצמה, השתיקה גם עוטפת אותנו לא לדבר כלל. לא לספר איך אנחנו מרגישות, לא לספר מה עובר לנו בראש, לא לדבר. פשוט לשתוק.
זה נכון גם בהרבה מאוד מקרים לאחר לידה שקטה. אנחנו לא מדברות על זה, החברה לא מדברת על זה, ויש גם הרבה נשים שחוות פוסט- טראומה.
נחשו מה. גם היא אינה מדוברת.

אודות השתיקה

החלטתי שאני רוצה לקרוא קצת אודות השתיקה, ולנסות להבין מה הסיפור שלה.
אני מציגה פה את ממצאיי:

כאמור, שתיקה מאפיינת טראומות שונות: ניצולי שואה ודור שני, פוסט-טראומה בעקבות שירות צבאי, התעללות בילדות (בין אם מינית ובין אם אלימות פיזית). גם לידה שקטה.
נחשפתי לדבריו של ד״ר יוחאי עתריה בחודשים האחרונים ואני קוראת אותו בעניין רב, גם אם אני לא תמיד מרגישה שאני מבינה אותו או מסכימה איתו.
פרופ׳ עתריה מדבר על פוסט-טראומה בעיקר ואחד הדברים הראשונים שהוא אומר על שתיקה: ״טראומה הוא מצב בלתי אפשרי לחלוטין. מצב לימינאלי, בין סיוט להזיה. מצב שבו מערכות חוקים, האמונות, הציפיות, התקוות – קרסו. אין הסברים, רק זוועה מוחלטת. האדם הפוסט-טראומטי מייצג אפוא מצב שבו באמת נגמרו המילים. המילים לא חודרות את המעטפת, הן מערכת של סימנים אשר מנותקת לחלוטין מהחוויה. בזמן הטראומה המילה הופכת להיות זרה ולכן במצב הפוסט-טראומטי אין עוד אפשרות להשתמש בשפה היומיומית כדי לתאר את העולם שמאחורי המסך. המילים לא מתארות, לא מסבירות. המילים חוסמות. כל עדות שהיא, כל דיבור, היא פגיעה באותנטיות ובאמת של החוויה המקורית. הדיבור הופך את הבלתי אפשרי ל"עוד סיפור".

ד״ר עתריה ממשיך ומסביר, שהמציאות היא עולם של מילים. השתיקה היא מרד ראשוני של אנשים שעברו טראומה, זו המחאה הראשונית שלהם. טראומה היא עולם אחר, ובאמצעות השתיקה הם משדרים שהם הגיעו למקום הנמוך ביותר והם לא מוכנים יותר לשתף פעולה עם המציאות, עם העולם.

כמובן, שבתור מישהי שמדבררת את הטראומות שלה כבר כמה שנים טובות, ניתן להבין שאני בבעיה עם הגישה של ד״ר עתריה.
בעוד אני מבינה את הדברים שהוא אומר, עם הטראומות שלי הרגשתי את הדברים האלו בתחילת מסע ההחלמה עם הפסיכולוג שלי. איך אני יכולה לתאר לידה שקטה? כל מילה מקטינה את מה שבאמת עבר עליי ביומיים האלה, מהרגע שאמרו לי שהתינוקת שלי איילת מתה אצלי ברחם ועד שחזרתי הביתה והתחלתי להתמודד עם שאר הבלהות והעלבונות שהמציאות הגישה לי. כל אחד מהם גרם לי להתכווץ עוד ועוד, להתכנס פנימה ולא לרצות לשמוע ולראות אנשים.

אבל דבר ידוע הוא, שלמילים יש כוח. בידיים הלא נכונות, הכוח הזה מנוצל לרעה. אבל בידיים הנכונות, העדינות, הרגישות, הכוח הזה הוא עוצמה.
המילים מול הפסיכולוג החביב עליי היו רבות. הרבה פעמים קשות, מכאיבות, מביכות.
מי רוצה לשבת ולהרגיש את הבושה עוטפת מכל עבר? לא אני.
מי רוצה להרגיש את האשמה מרחפת מעל ומשתקת את הלב? לא אני.

יחד עם זאת, המילים שנאמרו, אלו ששיחררו את הבושה והאשמה במלוא תפארתן (ועוד כמה רגשות ככה על הדרך), עזרו גם לפוגג אותן ולהחזיר אותן לפרופורציות.
שנים אחרי, גם אם לפעמים נדמה לי שאני אשמה במותה של איילת שלי, אני יודעת שזה לא נכון. ואני יודעת לענות למחשבה הזו בזכות אותן מילים שנאמרו אצל הפסיכולוג שלי. זו בדיוק העוצמה שהייתי צריכה כדי להרים את הראש מתוך בלילת הרגשות הקשה שהרגשתי לאחר לידה שקטה.

פרויד, ולאקאן

דפנה בן-זקן מספרת על טראומת השואה שליוותה את המשפחה שלה, והדבר המובהק ביותר שעולה מדבריה הוא מקומה הגדול של השתיקה סביב הטראומה המשפחתית.
שילוב בין ממצאי פרויד לגישה של לאקאן אומרת כך: ״מדובר בקרע שנוצר באופן שרירותי שאין בו שום היגיון או פשר. זהו קרע שמותיר את הסובייקט המדבר עירום ממעטפת השפה המגינה עליו. הפגיעה יכולה להיות בסובייקט או בגופו או בחיים עצמם. היא תמיד מופיעה בפתאומיות ובאלימות ומותירה אותנו המומים ובמועקה קשה, ואנו מנסים לאסוף את שרידי המילים שבאמצעותם אנו מתאמצים להבין מה קרה.״

פרויד קבע את אלמנט ההדחקה. לאקאן מוסיף שאל מול רגעים טראומטים מסוימים, אנו נשארים ללא יכולת לבטא מילולית את מה שחווינו.
אלו יכולים להסביר היטב את החוויה של אישה שעברה לידה שקטה. נשים רבות לא מעוניינות להתמודד בכלל עם הלידה השקטה שעברו, לא מעוניינות לנסות לדבר את הכאב האדיר שהן מרגישות, ומעוניינות להמשיך הלאה, אל התינוק הבא מתוך כמיהה חזקה ועמוקה ביותר לתינוק חי.

כמובן שאני יכולה להבין אותן. גם אני רציתי שיהיה לי תינוק חי. אבל זה לא יכול לבוא במקום ההתמודדות עם האובדן שעברנו.
הדחקה לא מאפשרת מחיקה של מה שכבר קרה. הדחקה מרחיקה מאיתנו את הטראומה, אבל היא נשארת טבועה בנו בכל דרך אפשרית, וככל שנשתוק ולא נדבר, היא תעמיק עוד ועוד.
כל חוויה שנעבור בחיים נצרבת בנפש, בנשמה, בלב, וגם בגוף. גם הגוף זוכר את הדברים שקורים לנו. והדברים הרבה פעמים זועקים לצאת החוצה.
לכן הרבה פעמים נראה תופעות בגוף שאין להן הסבר רפואי, שהשורשים שלהן נעוצים בטראומה שעברנו.
השאיפה היא, שגם חווית טראומה או פוסט-טראומה כזו תעבור אינטגרציה לחיים שלנו, כדי שהיא לא תהיה הכוח שמנהל את חיינו.
לא נכון לתת לטראומה להחליט את ההחלטות שלנו. לטווח הארוך, אלו יהיו בחירות שלא נעשות מתוך הרצון שלנו, אלא מתוך התגובה שלנו לסיטואציות אפשריות, שכלל לא בטוח שיתרחשו.

יציאה משתיקה לחרות

מאוד קשה לתאר במילים את הטראומות שעברנו. זה פשוט קשה. ולכן עם שתיקה יותר קל.
אבל לאורך הזמן, השתיקה גבתה מחיר גבוה מדי מחיי, והבנתי, שלמרות הקושי וחוסר הרצון המובהק שגיליתי לדבר על מה שעברתי, אין לי ברירה אלא לדבר.

גיליתי, שהיכולת שלי לצקת למילים את כל הרגשות הכמוסים שלי היא אחד הדברים המבעיתים ביותר שחוויתי, ובו זמנית זה גם מה שסימן את תחילת השחרור, הריפוי וההחלמה שלי.
גיליתי, שככל שאני מדברת על זה יותר, המחיר הנפשי והפיזי שלי יורד. אני כבר לא משלמת את המחיר.
גיליתי, שבאמצעות סיפור הלידה השקטה שלי אני יכולה להעניק תוקף לסיפור הלידה השקטה של מישהי אחרת, להעניק תוקף לכל הרגשות שהיא מרגישה ולהכיר באובדן שלה.
גיליתי, שאני יכולה לחיות את חיי כפי שאני רואה לנכון, ולא כפי שהפחד רואה לנכון.
זו ממשיכה להיות משימה כמעט יומיומית מבחינתי, לנצח את מגבלת הפחד. הוא היה נוכח בחיי כל כך הרבה שנים. אבל אני מצליחה לנצח וזו בעיניי, המהות האמיתית של חירות: להיות חופשיה לעשות כרצוני ללא מגבלות.
וכל זה מתחיל עם מילים שיוצאות מהלב, שיוצאות מהרחם, שיוצאות מהנשמה.

מקורות:
הכל או כלום: שתיקה אל מול משחקי מילים– פרופ׳ יוחאי עתריה, אתר הסתדרות הפסיכולוגים של ישראל

על טראומה אצל פרויד ולאקאן– דפנה בן-זקן, אתר פסיכולוגיה עברית

על כוחו של שיתוף

על כוחו של שיתוף- מחשבות לאור דבריה של הילה ברבי באתר מאקו

על כוחו של שיתוףב- 14.4.20 פירסמה הילה ברבי את דעתה אודות כתיבתה הכנה של ירדן הראל אודות לידה שקטה שעברה.
אני לא מכירה את הילה ברבי, ולא מכירה את ירדן הראל.
אבל אני מכירה לידה שקטה.
עברתי לידה שקטה עם התינוקת שלי איילת בשנת 2010, בשבוע 37 ו- 3 ימים.
אני מניחה שדברים רבים שאני עברתי תעבור גם ירדן הראל.

הילה ברבי קוראת לירדן הראל גיבורה. כותבת עליה שהיא קורבן. היא מציגה את הלידה השקטה כגיהנום. משבחת את יכולתה של ירדן לדבר על נושא מושתק.
זה באמת נושא שפחות רוצים לדבר על זה, אני יודעת. זה בדרך כלל נושא שמטאטאים החוצה מהבית, מהמשפחה, מהלב.
כי מי רוצה לדבר על תינוק מת, ועוד בחברה הישראלית, שמקדשת תינוקות וילודה באופן כל כך ברור?
הילה ברבי הייתה יכולה לצאת מזה עוד בסדר, לולא המשפט האחרון בדבריה: ״…הצורך לשתף בזמן אמת את כל מה שקורה לך בחיים הוא סוג של השתעבדות. קורבנות של עולם אינסטנט תובעני. כזו שאין חיים בלעדיה, לטוב ולרע. במקרה הזה – רע מאוד וחשוך.״
לבי נחמץ.

הילה, למה היה כל כך חשוב לומר את המשפט הזה לירדן הראל באמצעות אתר בתפוצה רחבה, יום-יומיים לאחר שעברה לידה שקטה? אי אפשר היה לחכות עוד קצת?

על כוחו של שיתוף- על קצה המזלג

לא נראה לי שירדן הראל היא קורבן. נדמה שהיא מצאה את אינסטגרם כערוץ שמאפשר לה לשתף בצורה המתאימה לה בחייה וחוויותיה (גם אם חלק מזה נעשה בתשלום, לא רואה את הבעיה בזה).
אני מבינה אותה, גם אני אוהבת את הפלטפורמה.
לדבר ו/או לכתוב על לידה שקטה זה לא פשוט. אני יודעת כי אני מדברת לא מעט על הלידה השקטה שעברתי בפלטפורמות שונות.
אני עושה זאת כי אני יודעת שיש בזה עיבוד נוסף של החוויה, מין התמודדות כזו שמישירה מבט לטראומה העצובה הזו ישר ללבן של העין, מישירה מבט ולא מרפה, מתוך ידיעה שזה חלק ממסע ההחלמה.
אבל בשיתוף בלידה השקטה שעברתי, אני מכירה בחוויה שעברתי בפני עצמי, וחשוב לא פחות, הדברים שלי יכולים להעניק אישור והכרה לנשים אחרות שעוברות את החוויה העצובה הזו, ואין להן מקום בו קולן נשמע, מה שמותיר אותן בודדות עם כל הכאב, הצער, הזעם, הכעס, האכזבה, האשמה, המרמור, הקנאה באחרות… יש כל כך הרבה רגשות אפשריים, וכולם טבעיים ולכולם יש מקום.

העובדה שירדן הראל היא דמות ציבורית, שמעלה את הסיפור באינסטגרם, כנראה מעניקה גושפנקא לדון בחוויה שהעלתה. אבל נדמה לי, שיש הבדל בין שיתוף בחוויה לבין דיון על תופעות הלוואי של אינסטגרם.
עצם השיתוף אינו הזמנה לדיון על ״מדיה חברתית- השתעבדות לתיעוד החיים כן או לא״. עצם השיתוף במקרה זה, סביר להניח, הוא יותר לתועלת המשתפת. אנחנו כאן כדי להאזין, להכיר, לאשר את חייו של תינוקה ניסים, אותו היא הרגישה גדל בתוכה, הרגישה את כל השינויים על גופה. לא תמיד צריך להכביר במילים ולדון בדברים.
ירדן הראל, מעצם השיתוף הכן שלה, הצליחה לעזור לנשים נוספות שקראו אותה, שעברו את החוויה הזו.

״אושית אינסטגרם״

אני יודעת שיש מחשבה שאומרת שאם ירדן הראל שיתפה, אז בהיותה ״אושית אינסטגרם״ היא צריכה לקחת בחשבון שידונו בכל מה שהיא מעלה, לא משנה מה זה יהיה.
אבל יום-יומיים לאחר הלידה השקטה? הרי גם על אושית אינסטגרם עוברים ימים קשים, והנה, ירדן הראל משתפת בזה ומראה שלא הכל נוצץ, לא הכל מצטלם מהמם.
אפשר למצוא קצת עדינות וחמלה, לא?

ופה בדיוק דבריה של הילה ברבי מגלמים את אחת הבעיות שקיימות בחברה בה אנחנו חיות:
כשנשים לאחר לידה שקטה כבר משתפות ומדברות על החוויה, תמיד יהיה מי שישפוט, שיתהה, שידון. אפילו אם זה ככה בקטנה. וזה יכול להותיר חותם צורב על ליבה של האישה ששיתפה.
בתגובה לזה, נשים רבות לאחר לידה שקטה עושות חישוב זריז, שאם ככה, כבר עדיף להתבודד ולשתוק.

אני יודעת שירדן הראל נמצאת בתחילת מסע ההחלמה שלה. החוויה שעברה, כמו כל חוויות חייה, תמצא את מקומה במסגרת סיפור חייה, ותהיה עוד חלק מהפסיפס הזה שנקרא ״החיים של ירדן״.
אני מקווה שהיא תמשיך לדבר על זה, בכל פלטפורמה שתראה ראויה בעיניה, ושתטפל בעצמה טוב- טוב- טוב.

ירדן, אם את קוראת את דבריי: אני מצטערת על האובדן שלך.

——————————————————————————

קברים לתינוקות לאחר לידה שקטה

קברים לתינוקות לאחר לידה שקטה

קברים לתינוקותקברים לתינוקות לאחר לידה שקטה.
מי בכלל חושב על לידה שקטה? מי בכלל חושב על קברים לתינוקות שנולדים בלידה שכזו?

בחדר הלידה, כשרק התחילו את הזירוז, התחילו לדבר איתנו על קבורה לאיילת.
האפשרויות שהעמידו בפנינו הייתה קבורה פרטית או קבר אחרים.
איילת עוד בתוכי, עברו אולי שעתיים מאז שקיבלנו את הבשורה, והתחילה להתהוות רשימת מטלות.

זו תחושה מאוד קשה שאני בטוחה שכל מי שעברה אובדן יודעת בדיוק על מה אני מדברת, כמו הדואר שקיבלתי במהלך השבעה אחרי שהוריי נפטרו, מלא מלא הודעות על מצבות. כאילו כל החברות האלה מעבירות ביניהן רשימות של משפחות שיקיריהן נפטרו, והם מספרים לנו על השיש האיכותי שלהם, ועל חריטה מקצועית מן הדרגה הגבוהה ביותר, ושפע אפשרויות של פונטים, ומבחר גדול של ציטוטים, ואיורים שאפשר לקשט עימם את המצבה. שיראה יפה.

ואני? אני לא רוצה לשמוע על קבורה, ועל ביטוח לאומי, ועל זכויות היולדת, ועל איפה ישימו אותי אחרי הלידה, ומה מחכה לי בלידה.אני רק רוצה את התינוקת שלי בחזרה.
אבל יש עוד קול בתוכי, ממש כשאני בחדר לידה ומקבלת לאט לאט את רשימת המטלות הזו, קול שמבין שאני חייבת לקבל את ההחלטות האלה. זו התינוקת שלי, בעלי ואני יצרנו אותה, ורק אנחנו מחליטים.

קברים לתינוקות אחרי לידה שקטה

תשובת הרפלקס שלי הייתה ״אנחנו נקבור אותה קבורה פרטית״.
אמרו לנו שיש עוד זמן, שנדבר על זה. אז דיברנו על זה, אושיק ואני. דיברנו על זה שאיך עכשיו בכלל נקנה חלקה, ואיפה עושים את זה, ולשנינו אין בכלל רצון להתעסק עם קבורה לתינוקות אחרי לידה שקטה.
אנחנו רוצים לעבור את זה, לסיים עם זה וזהו. כמה שיותר זמן בינינו לבין הסיפור הזה הרי זה משובח.

אז אולי בכל זאת קבר אחים?
המחשבה הזו זיעזעה אותי. אני אפילו לא יודעת מה זה אומר קבר אחים, ואני לא רוצה לדעת. כמובן שלדמיון שלי חיים משלו, אז התחילו לרוץ לי תמונות של… טוב, אני עוצרת את זה.
זה חירפן אותי, מה פתאום שאיילת שלי תהיה אחת מיני רבים? מגיעה לה קבורה פרטית, משל עצמה.

היה יתרון בלעבור את הזירוז ללידה השקטה במשך יומיים.
זה נתן לבעלי ולי יומיים מלאים בזמן בו בכינו, התאבלנו, שתקנו, דיברנו, נימנמנו ואת כל זה עברנו ביחד. את כל העיבוד הראשוני עברנו כבר שם.
העובדה שלא לקחתי את קוקטייל סמי ההרדמה שהציעו לי ״שיעבור לך יותר מהר״, איפשרה לי ולאושיק לעבור את היומיים האלה ביחד, להיות שם האחת בשביל השני והפוך, ולא הרגשנו לבד כשהיינו ביחד.
דיברנו על הכל, מכל מיני זוויות וכל מיני דברים נאמרו שוב ושוב ושוב.

הניסיון שלי עם קברים

תוך כדי שיחות, נזכרתי:
אמא שלי נפטרה ב- אוקטובר 2001. אבא שלי נפטר באפריל 2004.
את שניהם אהבתי באופן הכי עמוק. הם היו הכל בשבילי. שניהם נקברו בבית עלמין ירקון.

לא אהבתי ללכת לקברים שלהם. איך לומר, אני לא מסתדרת עם תרבות הקברים. אני אסביר:
אני זוכרת את הוריי כל יום, כמו כל מי שאיבד את הוריו. אני ממשיכה לדבר עליהם, הם נוכחים מאוד בחיי ובחיי משפחתי, יש תמונות בבית, הילדים מכירים אותם וכך גם אושיק (שפגש את אבא שלי, אבא שלי נפטר 3 חודשים אחרי שפגשתי את אושיק), הם התוודעו לבדיחות של אבא שלי ולחיבוקי קווץ׳ בננה של אמא שלי (כי אני עושה אותם עכשיו), בקיצור, הם איתי.
אני לא מאמינה שהמצבה היא המקום בו אני מתייחדת עם הוריי.

כן, הגוף שהכרתי נח שם, לפחות בעבר, אבל מה עם הנשמה?
בלי להיכנס לתיאוריות כאלה ואחרות, אציין שאני מרגישה שהם איתי בהרבה מאוד רמות.
כשאני רוצה להתייחד איתם או לציין משהו עבורם, אני בטח לא הולכת לקבר.

ימי הפטירה עצמם הם ימים עצובים ולא נוחים לי בכל הגוף. אני לא עושה משהו מיוחד בהם.
אני בהחלט עושה משהו מיוחד בימי ההולדת שלהם. נראה לי עקום לציין את היום האחד האומלל בו אדם נפטר, ולשכוח לו את כל החיים שהיו לו עד אותו יום.
אני מעדיפה לחגוג את החיים של מי שאהבתי, מאשר לציין את מותו.
זה מרגיש לי בריא יותר, דרך זכרון נכונה ושלמה יותר. ובמקרה של הוריי, הם היו קשורים לשמחת חיים הרבה יותר מאשר לאבל ועצב.
וכמוהם גם אני.

הפעם האחרונה שהלכתי לקבר של הוריי הייתה לפני החתונה של אושיק ושלי ב- 2005, כי אמרו לי שזה מקובל אז אמרתי ״טוב, נו, נלך״. היינו שם בדיוק 5 דקות והמשכנו.
15 שנים עברו מאז, וזו נראית לי הדרך הנכונה עבורי.

חזרה אל איילת

בהנחה ונקנה חלקה פרטית ונקיים קבורה כהלכתה (איני אישה שהדת היא חלק מחייה).
מה אז?
אני לא אלך לקבר של איילת. גם אושיק לא.
מה זה נותן לי הקבר הזה?
עבורי הוא לא משמעותי, ואושיק שותף לתחושותיי.

איילת נוצרה ונפטרה בתוכי, ברחם שלי.
אם איפה שהוא נותר חותמה, זה בחלל ובקירות הרחם שלי, כמו חרטה באחד הקירות ״איילת הייתה פה״.
היא איתי כל הזמן.

וכך הסתכלתי על אושיק ואמרתי לו, בזמן שהמתנתי לזירוז להתקדם, ״עזוב, אני לא מאמינה בקברים. אין לנו מה לחפש שם״.
9.5 שנים אחרי הלידה השקטה של איילת היפה שלי, ואני עדיין מרגישה כך.

אני מרגישה שנכון יותר לקדש את החיים מאשר את המתים, לחגוג חיים מאשר לציין מוות.
מבחינתי, המתים לא הולכים לשום מקום. הם נטמעים בנו, ואני מרגישה נאמנה לאמא שלי למשל, כשאני הולכת לים שהיא כל כך אהבה להיות בו.
אני מרגישה נאמנה לאבא שלי כשאני ממשיכה את בדיחותיו מול ילדיי, שמתגלגלים מצחוק.

איילת ואני

אבל עם איילת זה אחרת.
לא הספקתי בכלל לייצר חוויות כשהיא הייתה מחוץ לרחם איתי. אבל עדיין, גם איתה הרגשתי שיש לי מה לחלוק כשהחזקתי אותה לאחר הלידה השקטה:
במהלך ההריון, אמרתי לה שכשהיא תצא, אשיר לה את השיר שיעור מולדת ואת שיר לשירה. את שניהם שרתי לה כשהחזקתי אותה.

במהלך ההריון, איילת זזה דיי הרבה. באיזה שהוא שלב, התחלתי לשאול אותה כל מיני שאלות ולבדוק מה תהיה התגובה:
אם הייתה בועטת הרבה הבנתי שיש התנגדות גדולה, אבל אם זו בעיטה אחת ונגמר, אז אוקיי, הדברים יתקבלו בסדר.
כשהחזקתי אותה לאחר הלידה השקטה, דיברתי אליה והזכרתי לה גם את הדברים האלו.

נזכרתי איתה בכל הפעמים ששתיתי אולטימטיבי וניל בקופי בין, ובצרבות שהיו לי איתה, ובקרח הכתוש שעזר לי, ובכמה כבד היה לי, וכמה שמחנו לגלות שאני בהריון איתה, וכמה חיכינו לה.ֿ
ובעיקר אמרתי לה, שאנחנו מאוד אוהבים אותה.

במקרה של לידה שקטה, הבחירה בחיים יכולה להיות קשה יותר. אבל אני זוכרת תמיד:
הלידה השקטה של איילת היא החוויה העצובה ביותר שעברתי בחיי. היא לימדה אותי עצב מהותי ועמוק מהו.
ומשם הגיעה ההחלטה והבחירה בחיים, מבחינתי לבחור בחיים זה לשמוח.
על כן כמעט כל סיבה שיש לי לשמחה, אני לוקחת בשתי ידיים, ומשתדלת למצות אותה עד תום.

עבורי, השאלה של קבורה כן או לא היא אישית לחלוטין. כל אחת וההחלטה שלה ושל בת/בן הזוג שלה.
אבל אני חושבת שבסופו של דבר, הזכרון שבפנים חשוב יותר מכל חלקת אדמה שהיא.
גם של תינוקת אהובה.

תמונה: סטריט ארט של imaginaryduck77.

נדנדת הרגשות לאחר לידה שקטה

נדנדת הרגשות אחרי לידה שקטה

נדנדת הרגשות לאחר לידה שקטהלידה שקטה היא חוויה של אובדן.
אנחנו חוות אובדן שהוא ממשי וקיים עבורנו, גם אם לא עבור החברה שלא ראתה ולא פגשה את התינוקות שלנו.
אבל אנחנו הרגשנו את התינוקות שלנו גדלים בתוכנו, זזים ולחלוטין חיים ונוכחים בחיינו.

חוויה של אובדן מוכרת לכולם. אני לא מכירה אדם אחד סביבי שלא חווה אובדן משמעותי בחייו, וכשאני אומרת ״משמעותי״ אני מתכוונת משמעותי *לאותו אדם*.
אובדן כזה, שגורם לתחושות קשות של אבל, של עצבות, של פרידה כפויה, קושי גדול בתפקוד יומיומי והמון בלבול.
אובדן כזה ששואב אותנו לנדנדת הרגשות של אבל. כל התחושות שציינתי למעלה מתערבבות גם עם הצורך לצחוק, לחייך, לצאת ולשתות איזה דרינק כדי להקל על המשקולת הרגשית הזו, איכשהו.
היא לא תיעלם, אנחנו כולנו מודעות ומודעים לזה. אבל אם יש משהו שיכול להקל טיפה, נרצה לעשות אותו. נחזור אל המשקולת ממש עוד מעט.

נדנדת הרגשות אחרי לידה שקטה

לידה שקטה היא מוות.
מוות של תינוקת או תינוק. מוות של פנטזיות, ציפיות, של חיים שלמים.
מדובר על אובדן, על פרידה שנכפתה עלינו.
וברגע שנתייחס לזה כך, נוכל להבין את כל מה שאנחנו חוות אחרי לידה שקטה. ברגע שהחברה תתייחס לזה כך, החברה תבין:
את הצורך באבל, הצורך בזמן לעצמי בשקט, הצורך בבכי. אנחנו והחברה נבין שאנחנו לא ״מתעסקות בזה סתם״, אלא אנחנו נפרדות, כל פעם עוד קצת, מהתינוק שלנו, מהתינוקת שלנו. כל פעם הפרידה תהיה קצת אחרת, כי אנחנו כל פעם נהיה קצת אחרת.

אנחנו נבין, שהרצון להנציח מגיע כי אנחנו לא רוצות לשכוח את מה שלכולם פשוט התאייד כבר מהזכרון. אנחנו רוצות לצקת משמעות לחוויה הקשה והעצובה הזו שעברנו.
אנחנו נדע, נדנדת הרגשות אחרי לידה שקטה היא פשוט נדנדת הרגשות שמרגישים אחרי אובדן של מישהו משמעותי ביותר.

אבל הרבה לפני החברה. *אנחנו* צריכות להבין את זה.
בסופו של דבר, לדעתי זה פחות רלבנטי אם החברה מבינה או לא. אנחנו כנראה תמיד נעדיף לקבל אישורים והכרה מבחוץ, זה בטח הרבה יותר קל.
אנחנו צריכות לאשר ולהכיר בעצמנו לעצמנו.
אנחנו צריכות ״להתעסק עם זה״, להתאבל, ״לחפור בזה שוב ושוב״, כי זה תהליך האבל והפרידה שאנחנו צריכות לעבור לפני שנעבור לשלב הבא.
ברגע שאנחנו נאפשר לעצמנו את הדבר הזה, הצורך באישור חיצוני ילך ויפחת, ויש שיאמרו ייעלם.

ככה זה

השבועות הראשונים הם קשים. כמו שהסביר הבודהה, ככה זה.
איבדנו.
איך לא נעבור את כל מה שאנחנו עוברות?

ולאט לאט התהליך שאנחנו עוברות משתנה. פעם אנחנו למעלה, פעם אנחנו למטה.
פעם אנחנו בוכות ופעם אנחנו צוחקות (כן, ממש כמאמר השיר).

זה הכל חלק ממסע ההחלמה.

הפנים והשמות של לידה שקטה

הפנים והשמות של לידה שקטה

הפנים והשמות של לידה שקטהאני עברתי לידה שקטה.
זו לא בושה. זו לא מבוכה (לפחות לא לי). זה עצב עמוק שעברתי ובשניה אני יכולה להתחבר אליו שוב. אני בוחרת שלא לעשות את זה.
במקום זה, אני בוחרת לדבר על לידה שקטה.
זה בדיוק הדבר שמעניק לחוויה הזו פנים, שם, נוכחות, הכרה.

זה בדיוק הדבר שמעניק את הפנים והשמות של לידה שקטה.

לאורך השנים עומדות שורות של נשים ללא פנים, עם כל טביעות האצבע של הריון על גופן ונפשן.
ועם אקסטרא צלקת: איבדנו את התינוק שלנו. התינוקת שלנו לא איתנו. הם מתו עוד ברחם.
לא נראה לי נכון להשאיר את החוויה הזו ללא תווי פנים, ללא שמות.

שורות של תינוקות לאורך השנים קבורים ללא פנים, ללא שמות.
לכולם יש פנים, ולדעתי לרובם יש שמות. כמו שלאיילת שלי יש פנים, יש שם.

התעסקות עם התינוקת שאבדה לי אינה עוצרת מבעדי לחיות את חיי. ההתעסקות עם איילת שאבדה לי מעניקה לה את מלוא המקום, את ההכרה שהיא חייתה בתוכי.
את ההכרה שהיא מתה בתוכי.

כי בשביל למות צריך קודם לחיות. ואם לא אכיר בחיי איילת, איך אוכל להכיר במותה?

רק ההכרה הזו מובילה לאבל, לפרידה ולאינטגרציה של החוויה הזו בחיי.
אני ממשיכה את חיי עם החוויה הזו כחלק מהחבילה שלי.
זה מסע ההחלמה.

אחרי לידה שקטה

ככה זה עכשיו, ככה זה- אחרי לידה שקטה

אחרי לידה שקטהבפוסט שדן במודל טיפולי בלידה שקטה, מצאתי את הרשימה ״אב שכול בא אצל הבודהה״, שכתב פרופ׳ יעקב רז ספרו ״כך שמעתי- רשימות זן״.
הרשימה מדברת על אבא, אבל אני החלפתי לאמא, ואני מקווה שפרופ׳ רז יסלח לי.

הרשימה הזו ריגשה אותי עד דמעות.
כשאני קוראת את הרשימה הזו בלשון נקבה, אני מרגישה, שפרופ׳ רז הצליח להגדיר בדיוק את מה שקורה לנשים לאחר לידה שקטה.
אני מרגישה שהוא היטיב לתאר את מה שאני עברתי לאחר הלידה השקטה שלי עם איילת.
ובעיקר, אני אוהבת את ההבנה, שהאבל והקושי הם תוצר ישיר של האהבה. האבל, הקושי, הבכי, הסבל, המשקולת האינסופית הזו, וזה מה שיש עכשיו.

אני מביאה את הרשימה כאן במלואה:

 

 

אם שכולה באה אצל הבודהה
אבלה ומיוסרת
וביקשה נחמה על מות בנה
אמרה האם לבודהה,
מאז שמת בני אני לא יכולה לאכול
אני לא יכולה לישון
אני הולכת מרחוב לרחוב וצועקת
איפה אתה בן שלי יקר, איפה אתה
עזור לי, מורי

אמר לה הבודהה,
ככה זה אמא, ככה זה
מה שיקר לך, פוצע ומכאיב, מביא סבל, יגון וייאוש
זה מה שמביא מה שיקר לך

האם נדהמה מדברי הבודהה והלכה משם בכעס גדול
הרי מה שיקר לאדם מביא שמחה וסיפוק, ולא יגון וייאוש
ואיך יכול המורה הגדול לומר מה שאמר

מה, בעצם, אמר הבודהה לאם השכולה
הוא אמר, זה מה שמתקיים עכשיו,
ברגע זה ממש, אמא
פצע, כאב, סבל, יגון וייאוש

זה מה שאת חשה
ככה זה עכשיו
ככה זה

לא אמר שלא תדעי עוד צער, לא ניחם, לא אמר הבן יחזור,
לא אמר הוא לא יחזור,
לא אמר עוד תראי זה ישתנה, תני לזמן לעשות את שלו, תראי חברים,
תמצאי משמעות בעבודה, יש לי תרופות לכאב, תעשי מדיטציה,

תלכי לקבוצות תמיכה,
הבן יתגלגל להיות בן-אלים, הוא בגן עדן,
השם נתן השם לקח
הוא לא דיבר על חלופיות הקיום
הוא לא אמר לה כל אלה

הוא אמר לה
ככה זה
את מבקשת שלא לכאוב
להשתחרר מהאבל
ואת לא יכולה, כי זה מה שעכשיו
אין לך לאן ללכת
וככל שאת רוצה יותר
את סובלת יותר
לא רק מן הכאב על מות הבן
אלא גם מכאב המשאלה להשתחרר מן הכאב
ומכאב כישלונה

כי את לא יכולה שלא להיות מה שאת עכשיו
אם אבלה וכואבת
אם יקרה
זה טבע הדברים
מה שיקר לך מביא דאגה
את ומה שיקר לך

כך נגזר
הדאגה כלולה במה שיקר
כמו האדום ברימון
את רוצה בשמחת האהבה ולא בצער האהבה

אבל איך אפשר שמאל בלי ימין, גבוה בלי נמוך
נעורים בלי זקנה, כן בלי לא, יש בלי אין
פגישה בלי פרידה

מי שיקר לך
הוא משוש חייך
דאגה לחייו
ואבל על מותו

אי אפשר אחרת

אבל, אם יקרה,
אמר עוד הבודהה,
את יכולה לדעת אותם עד תום

את הכאב, את הדאגה, את הצער
שהם כאן עכשיו כמו הגשם הזה, כמו כפות הרגליים
דעי אותם ללא שיור
ואת חופשיה מהם

ואז, אם יקרה, היגון הוא שחרור
כמו השמחה, כמו הפחד, כמו הריקוד, כמו החלום
אלה וכל השאר,
כמות שהם, יצירי הבריאה
החומרים שמהם הכל עשוי – חופשיים לבוא, חופשיים ללכת

ככה אמר לי הבודהה

פודקאסט על לידה שקטה

נשים מדברות- פודקאסט עם יעל ארנסט על לידה שקטה

פודקאסט על לידה שקטהמעין רוגק ווסטלר, מטפלת ברפואה סינית, מקליטה את הפודקאסט ״נשים מדברות״, בו היא מראיינת נשים בנושאים שונים שמעשירים את כולנו.
יום אחד, מעין יצרה איתי קשר וביקשה להקליט איתי פודקאסט בנושא לידה שקטה.

כמובן שאמרתי מיד כן.

תודה למעין על המקום, ושהקשיבה לי משהו כמו שעה וחצי, וחשבה שנכון לדבר על לידה שקטה.
אפשר גם לשמוע כאן.

ומי שרוצה לקנות את הספר של אלן קאמינג Not My Father's Son, שמוזכר בפודקאסט, יכולה למצוא אותו בלחיצה כאן.

והנה התוצאה פה:

 

 

כמה מילים על הריון קשת, ילדי קשת

נתקלתי במושגי הריון קשת וילדי קשת לראשונה במרץ 2019, כ- 8.5 שנים לאחר הלידה השקטה שעברתי עם איילת.
האמת?
אני לא מתחברת למושגים האלו. אני אסביר:
קודם כל, אני חושבת שהקשת תפוסה. הקהילה הגאה מחוברת היטב לקונספט הקשת, וכשאני רואה קשת, אני חושבת על הקהילה הגאה.
אבל הקשת נמצאת בשימוש במיתולוגיה ובדתות עוד לפני ההקשר לקהילה הגאה, החל מהמיתולוגיה היוונית, דרך המיתולוגיה הסינית וכלה במיתולוגיה האירית.
כך שנדמה לי שלקשת יש כבר ״התחייבויות קודמות״.

אתחיל מכך, שאני לא מתחברת למושג ״הקשת שלאחר הסערה״ בכל הקשור ללידה שקטה.
לידה שקטה לא הייתה לי סערה. היא הייתה לי טראומה עצובה, בוכיה ושותקת.
בשום שלב לא הרגשתי שההריון עם נגה היה בבחינת השקט שאחרי הסערה, הקשת שאחרי הסערה. הרגשתי שזה ההריון שאחרי הלידה השקטה, לא פחות ולא יותר.

הריון קשת, ילדי קשת

המושגים ״הריון קשת״, ״ילדי קשת״ מכילים בתוכם, למיטב הבנתי, הבטחות לעתיד טוב יותר, לאושר, סוג של חידוש האמון בין נשים שעברו לידה שקטה והעולם.
אני מבינה את הרעיון, אבל חוששת מהאחריות שהכינוי ״הריון קשת״ מטיל על הילד, כבר מהימים הראשונים בבטן.
הרי באופן טבעי אנחנו ״שמות״ על ילדינו כל כך הרבה תקוות, פנטזיות, חלומות, תיקונים שנרצה לחוות יחד איתם לטעויות שנעשו איתנו. כל אלו נעשים, כאמור, במודע. באופן לא מודע אנחנו עושות כל כך הרבה טעויות עם הילדים שלנו.
כך שבאופן מודע, ״לשים״ עוד אחריות גדולה כל כך על ההריון והילד שאחרי הלידה השקטה מרגיש לי לא נכון ולא בריא.

בעיניי, לא נכון לנו לצפות שההריון החדש והתינוק האחר יתקנו לידה שקטה, את הריק ואת האובדן שחווינו.
הילד שאחרי הלידה השקטה לא נועד לתקן את החוויה הקשה של הלידה השקטה. תפקידו אינו להחזיר את אמונה של האם בעולם או בגופה.
מין מחשבה, שאם רק יהיה לנו עוד הריון, עוד תינוק, הכל יהיה בסדר והלידה השקטה תהיה כלא הייתה.
מכל הדברים שקראתי ברשת, קראתי הודעות רבות של נשים סביב הנקודות האלו, והמחשבות האלו עושות לי קווץ׳ בלב.

כמובן שאני יכולה להבין את המחשבות האלה. גם אני חשבתי בעבר שאם רק יהיה לי ילד נוסף, הכל יהיה בסדר.
זו לא הייתה מחשבה נכונה. כיום אני מרגישה שמבחינתי זה היה כמו המשך הקו של הכחשת קיומה של איילת שהרבה מאוד אנשים סביבי ראו לנכון לאמץ: מהר מהר, לעשות עוד תינוק, והוא ימחק את כל הזכרון הנוראי הזה של הלידה השקטה, ואת העובדה שמישהי מתה לי ברחם, ומי יודע כמה זמן היא הייתה מתה אצלי ברחם, וימחק לי את העובדה שהייתי בהריון 37 שבועות ו- 3 ימים וילדתי מוות.
והתינוק הזה יחזיר אותי לקו אחד עם המציאות, והוא יביא את האושר והצחוק, והוא ירפא לי את הלב, והוא יאחה לי את הפצע, והוא יביא לי אושר.
רק הוא יביא לי אושר.

אבל איילת הייתה איתי 37 שבועות ו- 3 ימים. אי אפשר למחוק אותה מחיי, חיינו.
ואי אפשר למחוק את הלידה השקטה מחיינו. אי אפשר למחוק את ההריון, ואת הלידה השקטה, ואת הפרידה, את האובדן, את האבל.

נגה שלי נולדה 13 חודשים לאחר הלידה השקטה שלי עם איילת. מדובר על ילדה אחרת, נפרדת לחלוטין מהחוויה הקודמת.
כן, קשה להפריד, אבל זו האמת. קיומה של נגה אולי שזור בעובדה שאיילת לא שרדה את ההריון, אבל שם זה נגמר.
תפקידה לא היה בשום דרך לאחות את הפצעים, לרפא את הוריה, לסגור את הגולל על החוויה העצובה שעברנו וכל שאר האפשרויות שניתן לחשוב עליהן.
נגה לא הייתה המפתח לאושר שלי. היא בהחלט חלק ממנו, אבל היא לא סוד האושר שלי.
״לשים״ עליה תפקידים שכאלה נראים לי כטעות.

אושר

האמת היא, כך אני חושבת, שאושר לא מגיע רק עם הולדת ילד. גם אם מדובר על הריון ולידת ילד לאחר לידה שקטה.
אני חושבת שלא טוב לנו לתלות את האושר שלנו על מישהו מבחוץ, לא משנה כמה הוא או היא קרובים אלינו. ילדים בהחלט מביאים איתם כמות עצומה של אושר ושמחה לחיינו, אבל זה אינו תפקידם, זה פשוט קורה מהיותם ילדים.

השמחה שלנו, האושר, הטוב, כל אלו הם אלמנטים שנכון שיגיעו מתוכנו. מתוך מסע החלמה שעברנו לאחר לידה שקטה (או כל טראומה, האמת), עיבוד של החוויה בכמה רמות לכדי אינטגרציה של החוויה בחיים שלנו. לא סתם אומרים שכשהאמא שמחה הילד שמח.
הטיפול שלנו בעצמנו הוא חיוני לאמהות שלנו, לחיי משפחה שמחים ולזוגיות טובה, אוהבת ותומכת.

*תמונה: נגה, יולי 2016

 

מודל טיפולי בלידה שקטה

מודל טיפולי בלידה שקטה- מחשבות לאור מאמרה של ד״ר חניתה ראובן -קרישפין

מודל טיפולי בלידה שקטהבאחד משיטוטיי הרבים ברשת (יש שחושבים רבים מדי, ובכך אני מתכוונת שאני חושבת שהם רבים מדי…), מצאתי את מאמרה של ד״ר חניתה ראובן-קרישפין ״מודל טיפולי בלידה שקטה״.
מיד הדפסתי כמובן, והמאמר חיכה לי כחודשיים וחצי עד שהגעתי לקרוא אותו. החיים, העבודה, העייפות. דברים כאלה.
אבל מדי פעם הצצתי וקראתי עוד משפט. עוד פיסקה. כמובן יצא שבסופם של חודשיים וחצי, גיליתי שפחות או יותר קראתי את כל המאמר במהלך הזמן שעבר.
אבל ממש היום אני יכולה לומר בפה מלא שקראתי וכהרגלי בקודש, יש לי מה לומר.

מודל טיפולי בלידה שקטה

על קצה המזלג: ד״ר ראובן-קרישפין מציעה מודל לטיפול פסיכולוגי שנסמך על מנהגי האבלות של היהדות. לאחר מפגשי הערכה שהיא מקיימת, נערכים מפגשי ״שבעה״, שבעה מפגשים טיפוליים המדמים את תהליך השבעה המוכרת לנו.
ד״ר ראובן-קרישפין מתייחסת לשלב זה כלב הטיפול, בהם מתקיימת עבודת האבל, עיבודו ומתן מקום לאבל וכל מה שהוא מביא איתו.
לאחר שבעה מפגשים, ישנה הפסקה ומפגש נוסף המתקיים ביום השלושים מתאריך סיום תהליך השבעה בטיפול.
בנקודה זו, ד״ר ראובן-קרישפין מאפשרת התבוננות על התהליך, הטיפול והצורך בהמשך המפגשים.

לאורך המאמר ניכרת רגישותה של ד״ר ראובן-קרישפין כלפי הנושא, הנשים ובני/בנות זוגן שהיא פוגשת בקליניקה. לאורך המאמר היא סוקרת את הקושי שלידה שקטה טומנת בחובה, את ההלם שהוא יכול לייצר, את הקושי ואת הבדידות שאנחנו כל כך מכירות כחלק מכל הסיפור הזה שנקרא ״לידה שקטה״.

קראתי את המאמר בנשימה אחת, והוא הדהד נקודות שאני מעלה בעצמי בשיחות עם מטפלות ומטפלים בתחום הרפואה הסינית שנתקלים בלידה שקטה בקליניקות שלהם, ונקודות שעלו גם בכתיבה שלי לאורך הזמן פה, באינסטגרם ובפייסבוק:

ד״ר ראובן-קרישפין כותבת: ״נשים אותן פגשתי תיארו אמירות משתיקות אליהן נחשפו, אמירות כמו ״תתמקדי במי שבבית״, שאינן מאפשרות לגיטימציה לאבל, לאובדן. חוויה נוספת של הקטנה של האובדן תוארה על ידי יולדת שסיפרה כי בתגובה ללידה השקטה שעברה קיבלה רק הודעות כתובות, ומעבר לכך לא זכתה לביקורים או לתמיכה כלשהי, וכך נותרה בתחושה שאין אפשרות להכיר ביגונה. אמירה נפוצה נוספת- ״אתם צעירים ויכולים לעשות עוד תינוק״, מבטאת חוסר הבנה לכך שתינוק אחד לא יכול להחליף תינוק אחר, ומדגישה את היחס המבטל שיש מול חווית האובדן״.

אני חושבת שאנשים אומרים המון דברים מכל מיני סיבות- חוסר הבנה, חוסר טאקט, חוסר מחשבה. רבים מהם לא יכולים להכיל את המחשבה שתינוק יכול למות ברחם אימו, או להיוולד מת. מניסיוני האישי, כמעט כולם נתקלים בקושי להכיל כל כך הרבה עצב, צער וכאב. מתוך מקומות אלו, אני חושבת שהרבה מאוד אנשים אומרים את מה שאומרים מתוך תחושת מחויבות לומר משהו. כי אולי השתיקה גרועה יותר. לאורך השנים מאז שאיבדתי את איילת שלי, הבנתי שהרבה פעמים, מדובר על ניסיון של אנשים לנחם את עצמם. אם במקרה הם מנסים לחשוב מה היה קורה לו הם איבדו תינוק, או כאמור, לא יכולים להכיל את הכאב והצער, הם פשוט אומרים משהו שהם חושבים שינחם אותם, שיעביר את החוויה הקשה ממחשבותיהם.

המשפט האחרון מתוך הציטוט ״אמירה נפוצה נוספת- ״אתם צעירים ויכולים לעשות עוד תינוק״, מבטאת חוסר הבנה לכך שתינוק אחד לא יכול להחליף תינוק אחר, ומדגישה את היחס המבטל שיש מול חווית האובדן״, מבטאת מבחינתי את הקושי האמיתי במפגש של אישה שעברה לידה שקטה עם החברה:

בשביל למות, צריך קודם לחיות.
וזה אומר, שכדי להכיר במותה של איילת שלי, אנשים היו צריכים קודם להכיר בחייה. אבל היא חייתה אצלי ברחם, ובמונחים רפואיים אנחנו מדברים על ״עובר״. העובדה שזה היה בשבוע 37 ושלושה ימים לא משנה. כך היה השיח הרפואי סביבי: לא עברתי לידה שבסופה נולדה איילת, התינוקת שלי שמתה. בניירת השחרור שלי מבית החולים נכתב שבסיום הלידה נפלט עובר מת ממין נקבה.
כשהגעתי למיון יולדות ולא הצליחו לשמוע דופק במוניטור, הודיעו לי שאין דופק. לא אמרו לי שהתינוקת שלי מתה. זה אכן משתמע, אבל הסמנטיקה כאן חשובה. ואם זה השיח הרפואי, אין סיבה שהשיח בחברה שסביבנו תהיה שונה בהרבה. אם לא נולד, זה לא חי.
אנחנו חיים בחברה שמתקשה לייצר שיח סביב מוות. אנחנו, שעברנו לידה שקטה, מתקשות עוד יותר, כי מי רוצה לדבר על תינוקות מתים?
בחברה שכל כך מרוכזת סביב ילודה, הריון, פרו ורבו וכל שאר הדברים, שיח על תינוקת שמתה הוא בלתי אפשרי כמעט!

המודל המוצע מאפשר מרחב טיפולי בטוח עבור נשים שעברו לידה שקטה, והן מרגישות שהגיעו למקום בו הן יכולות לעבד את החוויה שעברו, על שלל הרגשות והקשיים שהן נתקלות בדרכן.
וזה בדיוק מה שאני מיישמת בקליניקה שלי, ומה שאני מדברת עליו בהרצאותיי בפני מטפלים ברפואה סינית ורפואה משלימה בכלל, הצעה לשיח אחר. שיח, שהמילים בו מכירות באובדן ומאפשרות למטופלות להרגיש הכל, לבכות הכל, לדבר הכל. אלו שישכילו לספק את המקום הזה עבור המטופלות ובני/בנות זוגן, יהיו בבחינת קרש הצלה עבור המטופלות שיוכלו שם להתחיל את מסע ההחלמה שלהן, או לחילופין להיות עוד חלק משמעותי ממסע ההחלמה שכבר התחיל.

לידה שקטה ביהדות

דרך הלידה השקטה נפגשתי עם הגישה ביהדות שאומרת שלא יושבים שבעה על איילת שלי (כי היא עובר, כאמור). אין שבעה, אין שלושים, אין יום שנה.
באופן אישי עניין השלושים ויום השנה, כמו גם ענייני הקבורה, לא מדברים אליי ממש ולא תופסים חשיבות בחיי ובמפגשים עם המוות שהיו לי טרם הלידה השקטה, למרות שאני חושבת שנקודות ציון אלו אינן מקריות. לעומתם, השבעה בעיניי משמעותית מאוד.

לאחר שחזרנו הביתה, קמנו יום אחד בבוקר, הסתכלנו בעלי ואני זו על זה ואמרנו שאנחנו מרגישים קצת אחרת. הסתכלתי ביומן וראיתי שעברו שבעה ימים מהלידה השקטה של איילת.
החוויה הזו שלי קצת אחרת מהמודל שד״ר ראובן-קרישפין מציעה, אבל הרעיון דומה וברור: צריך לתת מקום לאבל, לשכול, לכאב, לצער, לקושי, למשקולת האדירה הזו בלב שאינה נותנת מנוח ומקשה על הנשימה הרצופה והרגילה, המשקולת שלא באמת מאפשרת לנו לאכול כמו שצריך, שמפריעה את שנתנו ומבלגנת את חלומותינו.
בעניין זה, היהדות גאונית בעיניי. ההבנה ששבעה ימים מאפשרים עיבוד ראשוני, ושדואגים לנו ולא משאירים אותנו לבד, מדובר על הבנה עמוקה של נפש האדם, על בריאות נפש האדם.
ולכן, כשהשבעה מבוטלת, מתבטלים כל הדברים הנכונים והחשובים שנשים ובני/בנות זוגן לאחר לידה שקטה כל כך זקוקים להם. והנטייה להתבודד ולהסתגר כבר מתחילה כאן, בעיניי.

בהרצאה שהעברתי בנושא לידה שקטה לפני כחצי שנה נכח רב, שסיפר לי בעיניים נוצצות שיש אנשי דת ששואלים את ההורים אם ירצו לימול את בניהם שנולדו ללא רוח חיים. שלמרות שאין שבעה, אכן כן מתקיימים מנהגי ההתאספות ומתן העזרה להם הזוג זקוק לאחר אובדן שכזה. שוב, הוא הדגיש שיש גישות שונות, אך שמחתי לשמוע שזה קיים, כי להשאיר זוג שעבר לידה שקטה ללא התמיכה הזו היא לחלוטין מסר של ״תם ונשלם ועכשיו בואו נשכח״.

התרגשתי לקרוא את הרשימה החותמת את המאמר, מתוך ספרו של פרופ׳ יעקב רז ״כך שמעתי״. לא הכרתי את הספר עד קריאת מאמר זה, ומיד רשמתי לעצמי לרכוש את הספר.
הרשימה מדברת על אב שכול שמגיע אל הבודהה ומבקש לקבל נחמה מהבודהה. הנה החלקים שריגשו אותי ביותר (שיניתי מלשון זכר ללשון נקבה, אני מקווה שפרופ״ רז יסלח לי…):

״את מבקשת שלא לכאוב
להשתחרר מהאבל
ואת לא יכולה. כי זה מה שעכשיו
אין לך לאן ללכת
וככל שאת רוצה יותר
את סובל יותר
לא רק מן הכאב על מות הבן
אלא גם מכאב המשאלה להשתחרר מן הכאב
ומכאב כישלונה
כי את לא יכולה שלא להיות מה שאת עכשיו״

וציטוט נוסף:

״את רוצה בשמחת האהבה ולא בצער האהבה
אבל איך אפשר שמאל בלי ימין, גבוה בלי נמוך, נעורים בלי זקנה
כן בלי לא, יש בלי אין, פגישה בלי פרידה
מי שיקר לך, הוא משוש חייך, דאגה לחייו ואבל על מותו
אי אפשר אחרת״

אנחנו תמיד נעדיף להדחיק את הרגשות ״השלילים״, לדחוק בעצמנו ״לחזור לעמוד על הרגליים״, ונתפלא כל פעם מחדש איך אנחנו לא מצליחות להתקדם בתחומים שונים בחיינו.
אך אם לא נדע לתת מקום לצער, אבל, עצב, אובדן, כאב ולתת להם להיות, לא נוכל לחיות את חיינו כמו שאנחנו באמת רוצות. יש לתת לרגשות אלה את המקום המלא, ממש כפי שאנחנו מאפשרות מקום מלא לשמחה, צחוק, אהבה, תקווה.

פרופ׳ יעקב רז היטיב לסכם את הדברים. כשאנחנו מדברות על פוטנציאל של חיים, אנחנו אוטומטית נדבר גם על פוטנציאל של מוות (בין אם ניתן לזה מקום ובין אם לא). אי אפשר אחרת.
וד״ר ראובן-קרישפין מיטיבה עם מטופלותיה ובני/בנות זוגן ביצירת מודל המאפשר מרחב בטוח לזוגות שעברו לידה שקטה לעבד את החוויה ולאפשר לה לעבור אינטגרציה לחיים שלהם.

לקריאת המאמר של ד״ר חניתה ראובן-קרישפין לחצו כאן.