לידה שקטה היא חוויה של אובדן.
אנחנו חוות אובדן שהוא ממשי וקיים עבורנו, גם אם לא עבור החברה שלא ראתה ולא פגשה את התינוקות שלנו.
אבל אנחנו הרגשנו את התינוקות שלנו גדלים בתוכנו, זזים ולחלוטין חיים ונוכחים בחיינו.

חוויה של אובדן מוכרת לכולם. אני לא מכירה אדם אחד סביבי שלא חווה אובדן משמעותי בחייו, וכשאני אומרת ״משמעותי״ אני מתכוונת משמעותי *לאותו אדם*.
אובדן כזה, שגורם לתחושות קשות של אבל, של עצבות, של פרידה כפויה, קושי גדול בתפקוד יומיומי והמון בלבול.
אובדן כזה ששואב אותנו לנדנדת הרגשות של אבל. כל התחושות שציינתי למעלה מתערבבות גם עם הצורך לצחוק, לחייך, לצאת ולשתות איזה דרינק כדי להקל על המשקולת הרגשית הזו, איכשהו.
היא לא תיעלם, אנחנו כולנו מודעות ומודעים לזה. אבל אם יש משהו שיכול להקל טיפה, נרצה לעשות אותו. נחזור אל המשקולת ממש עוד מעט.

נדנדת הרגשות אחרי לידה שקטה

לידה שקטה היא מוות.
מוות של תינוקת או תינוק. מוות של פנטזיות, ציפיות, של חיים שלמים.
מדובר על אובדן, על פרידה שנכפתה עלינו.
וברגע שנתייחס לזה כך, נוכל להבין את כל מה שאנחנו חוות אחרי לידה שקטה. ברגע שהחברה תתייחס לזה כך, החברה תבין:
את הצורך באבל, הצורך בזמן לעצמי בשקט, הצורך בבכי. אנחנו והחברה נבין שאנחנו לא ״מתעסקות בזה סתם״, אלא אנחנו נפרדות, כל פעם עוד קצת, מהתינוק שלנו, מהתינוקת שלנו. כל פעם הפרידה תהיה קצת אחרת, כי אנחנו כל פעם נהיה קצת אחרת.

אנחנו נבין, שהרצון להנציח מגיע כי אנחנו לא רוצות לשכוח את מה שלכולם פשוט התאייד כבר מהזכרון. אנחנו רוצות לצקת משמעות לחוויה הקשה והעצובה הזו שעברנו.
אנחנו נדע, נדנדת הרגשות אחרי לידה שקטה היא פשוט נדנדת הרגשות שמרגישים אחרי אובדן של מישהו משמעותי ביותר.

אבל הרבה לפני החברה. *אנחנו* צריכות להבין את זה.
בסופו של דבר, לדעתי זה פחות רלבנטי אם החברה מבינה או לא. אנחנו כנראה תמיד נעדיף לקבל אישורים והכרה מבחוץ, זה בטח הרבה יותר קל.
אנחנו צריכות לאשר ולהכיר בעצמנו לעצמנו.
אנחנו צריכות ״להתעסק עם זה״, להתאבל, ״לחפור בזה שוב ושוב״, כי זה תהליך האבל והפרידה שאנחנו צריכות לעבור לפני שנעבור לשלב הבא.
ברגע שאנחנו נאפשר לעצמנו את הדבר הזה, הצורך באישור חיצוני ילך ויפחת, ויש שיאמרו ייעלם.

ככה זה

השבועות הראשונים הם קשים. כמו שהסביר הבודהה, ככה זה.
איבדנו.
איך לא נעבור את כל מה שאנחנו עוברות?

ולאט לאט התהליך שאנחנו עוברות משתנה. פעם אנחנו למעלה, פעם אנחנו למטה.
פעם אנחנו בוכות ופעם אנחנו צוחקות (כן, ממש כמאמר השיר).

זה הכל חלק ממסע ההחלמה.