קברים לתינוקותבחדר הלידה, כשרק התחילו את הזירוז, התחילו לדבר איתנו על קבורה לאיילת.
האפשרויות שהעמידו בפנינו הייתה קבורה פרטית או קבר אחרים.
איילת עוד בתוכי, עברו אולי שעתיים מאז שקיבלנו את הבשורה, והתחילה להתהוות רשימת מטלות.
זו תחושה מאוד קשה שאני בטוחה שכל מי שעברה אובדן יודעת בדיוק על מה אני מדברת, כמו הדואר שקיבלתי במהלך השבעה אחרי שהוריי נפטרו, מלא מלא הודעות על מצבות. כאילו כל החברות האלה מעבירות ביניהן רשימות של משפחות שיקיריהן נפטרו, והם מספרים לנו על השיש האיכותי שלהם, ועל חריטה מקצועית מן הדרגה הגבוהה ביותר, ושפע אפשרויות של פונטים, ומבחר גדול של ציטוטים, ואיורים שאפשר לקשט עימם את המצבה. שיראה יפה.

ואני? אני לא רוצה לשמוע על קבורה, ועל ביטוח לאומי, ועל זכויות היולדת, ועל איפה ישימו אותי אחרי הלידה, ומה מחכה לי בלידה.
אני רק רוצה את התינוקת שלי בחזרה.
אבל יש עוד קול בתוכי, ממש כשאני בחדר לידה ומקבלת לאט לאט את רשימת המטלות הזו, קול שמבין שאני חייבת לקבל את ההחלטות האלה.
זו התינוקת שלי, בעלי ואני יצרנו אותה, ורק אנחנו מחליטים.

קברים לתינוקות

תשובת הרפלקס שלי הייתה ״אנחנו נקבור אותה קבורה פרטית״.
אמרו לנו שיש עוד זמן, שנדבר על זה. אז דיברנו על זה, אושיק ואני. דיברנו על זה שאיך עכשיו בכלל נקנה חלקה, ואיפה עושים את זה, ולשנינו אין בכלל רצון להתעסק עם זה.
אנחנו רוצים לעבור את זה, לסיים עם זה וזהו. כמה שיותר זמן בינינו לבין הסיפור הזה הרי זה משובח.

אז אולי בכל זאת קבר אחים?
המחשבה הזו זיעזעה אותי. אני אפילו לא יודעת מה זה אומר קבר אחים, ואני לא רוצה לדעת. כמובן שלדמיון שלי חיים משלו, אז התחילו לרוץ לי תמונות של… טוב, אני עוצרת את זה.
זה חירפן אותי, מה פתאום שאיילת שלי תהיה אחת מיני רבים? מגיעה לה קבורה פרטית, משל עצמה.

היה יתרון בלעבור את הזירוז ללידה השקטה במשך יומיים.
זה נתן לנו יומיים מלאים בזמן בו בכינו, התאבלנו, שתקנו, דיברנו, נימנמנו ואת כל זה עברנו ביחד. את כל העיבוד הראשוני עברנו כבר שם.
העובדה שלא לקחתי את קוקטייל סמי ההרדמה שהציעו לי ״שיעבור לך יותר מהר״, איפשרה לי ולאושיק לעבור את היומיים האלה ביחד, להיות שם האחת בשביל השני והפוך, ולא הרגשנו לבד כשהיינו ביחד.
דיברנו על הכל, מכל מיני זוויות וכל מיני דברים נאמרו שוב ושוב ושוב.

הניסיון שלי עם קברים

תוך כדי שיחות, נזכרתי:
אמא שלי נפטרה ב- אוקטובר 2001. אבא שלי נפטר באפריל 2004.
את שניהם אהבתי באופן הכי עמוק. הם היו הכל בשבילי. שניהם נקברו בבית עלמין ירקון.

לא אהבתי ללכת לקברים שלהם. איך לומר, אני לא מסתדרת עם תרבות הקברים. אני אסביר:
אני זוכרת את הוריי כל יום, כמו כל מי שאיבד את הוריו. אני ממשיכה לדבר עליהם, הם נוכחים מאוד בחיי ובחיי משפחתי, יש תמונות בבית, הילדים מכירים אותם וכך גם אושיק (שראה את אבא שלי, אבא שלי נפטר 3 חודשים אחרי שפגשתי את אושיק), הם התוודעו לבדיחות של אבא שלי ולחיבוקי קווץ׳ בננה של אמא שלי (כי אני עושה אותם עכשיו), בקיצור, הם איתי.
אני לא מאמינה שהמצבה היא המקום בו אני מתייחדת עם הוריי.

כן, הגוף שהכרתי נח שם, לפחות בעבר, אבל מה עם הנשמה?
בלי להיכנס לתיאוריות כאלה ואחרות, אציין שאני מרגישה שהם איתי בהרבה מאוד רמות.
כשאני רוצה להתייחד איתם או לציין משהו עבורם, אני בטח לא הולכת לקבר.

ימי הפטירה עצמם הם ימים עצובים ולא נוחים לי בכל הגוף. אני לא עושה משהו מיוחד בהם.
אני בהחלט עושה משהו מיוחד ביום ההולדת שלהם. נראה לי עקום לציין את היום האחד האומלל בו אדם נפטר, ולשכוח לו את כל החיים שהיו לו עד אותו יום.
אני מעדיפה לחגוג את החיים של מי שאהבתי, מאשר לציין את מותו.
זה מרגיש לי בריא יותר, דרך זכרון נכונה ושלמה יותר. ובמקרה של הוריי, אספר פה שהוריי היו קשורים לשמחת חיים הרבה יותר מאשר לאבל ועצב.
וכמוהם גם אני.

הפעם האחרונה שהלכתי לקבר של הוריי הייתה לפני החתונה של אושיק ושלי ב- 2005, כי אמרו לי שזה מקובל אז אמרתי ״טוב, נו, נלך״. היינו שם בדיוק 5 דקות והמשכנו.
15 שנים עברו מאז, וזו נראית לי הדרך הנכונה עבורי.

חזרה אל איילת

בהנחה ונקנה חלקה פרטית ונקיים קבורה כהלכתה (איני אישה שהדת היא חלק מחייה).
מה אז?
אני לא אלך לקבר של איילת. גם אושיק לא.
מה זה נותן לי הקבר הזה?
עבורי הוא לא משמעותי, ואושיק שותף לתחושותיי.

איילת נוצרה ונפטרה בתוכי, ברחם שלי.
אם איפה שהוא נותר חותמה, זה בחלל ובקירות הרחם שלי, כמו חרטה באחד הקירות ״איילת הייתה פה״.
היא איתי כל הזמן.

וכך הסתכלתי על אושיק ואמרתי לו, בזמן שהמתנתי לזירוז להתקדם, ״עזוב, אני לא מאמינה בקברים. אין לנו מה לחפש שם״.
9.5 שנים אחרי הלידה השקטה של איילת היפה שלי, ואני עדיין מרגישה כך.

אני מרגישה שנכון יותר לקדש את החיים מאשר את המתים, לחגוג חיים מאשר לציין מוות.
מבחינתי, המתים לא הולכים לשום מקום. הם נטמעים בנו, ואני מרגישה נאמנה לאמא שלי למשל, כשאני הולכת לים שהיא כל כך אהבה להיות בו.
אני מרגישה נאמנה לאבא שלי כשאני ממשיכה את בדיחותיו מול ילדיי, שמתגלגלים מצחוק.

איילת ואני

עם איילת זה אחרת.
לא הספקתי בכלל לייצר חוויות כשהיא הייתה מחוץ לרחם איתי. אבל עדיין, גם איתה הרגשתי שיש לי מה לחלוק כשהחזקתי אותה לאחר הלידה השקטה איתה:
במהלך ההריון, אמרתי לה שכשהיא תצא, אשיר לה את השיר שיעור מולדת ואת שיר לשירה. את שניהם שרתי לה כשהחזקתי אותה.

במהלך ההריון, איילת זזה דיי הרבה. באיזה שהוא שלב, התחלתי לשאול אותה כל מיני שאלות ולבדוק מה תהיה התגובה:
אם הייתה בועטת הרבה הבנתי שיש התנגדות גדולה, אבל אם זו בעיטה אחת ונגמר, אז אוקיי, הדברים יתקבלו בסדר.
כשהחזקתי אותה לאחר הלידה השקטה, דיברתי אליה והזכרתי לה גם את הדברים האלו.

נזכרתי איתה בכל הפעמים ששתיתי אולטימטיבי וניל בקופי בין, ובצרבות שהיו לי איתה, ובקרח הכתוש שעזר לי, ובכמה כבד היה לי, וכמה שמחנו לגלות שאני בהריון איתה, וכמה חיכינו לה.ֿ
ובעיקר אמרתי לה, שאנחנו מאוד אוהבים אותה.

במקרה של לידה שקטה, הבחירה בחיים יכולה להיות קשה יותר. אבל אני זוכרת תמיד:
הלידה השקטה של איילת היא החוויה העצובה ביותר שעברתי בחיי. היא לימדה אותי עצב מהותי ועמוק מהו.
ומשם הגיעה ההחלטה והבחירה בחיים, מבחינתי לבחור בחיים זה לשמוח.
על כן כמעט כל סיבה שיש לי לשמחה, אני לוקחת בשתי ידיים, ומשתדלת למצות אותה עד תום.

עבורי, השאלה של קבורה כן או לא היא אישית לחלוטין. כל אחת וההחלטה שלה ושל בת/בן הזוג שלה.
אבל אני חושבת שבסופו של דבר, הזכרון שבפנים חשוב יותר מכל חלקת אדמה שהיא.
גם של תינוקת אהובה.

ניתן לקרוא עליי עוד גם בעמוד האודות פה באתר, ואת מוזמנת לעקוב אחריי בפייסבוק ובאינסטגרם אם תרצי להכיר אותי עוד קצת.

את מוזמנת ליצור איתי קשר במייל בלחיצה כאן.