לידה שקטה

ואז התחילה הלידה. מהרגע שהתחילה עם הצירים המוטרפים האלה, ששוברים את הגוף והנפש, עצמתי את עיניי חזק ויותר לא ראיתי כלום. לא ידעתי איפה אני נמצאת, וכל מה שידעתי הוא שאני צורחת ללידה קיסרית ולא נותנים לי אותה. ידעתי שאני מתחננת לאושיק שיעשה משהו, והוא לא יכול לעשות כלום. 
פשוט לא האמנתי שזה קורה לי.
הכל בעיניים עצומות, ואי אפשר שלא להיות ממוקדת בצירים. אין אפשרות אחרת.
והכאבים, והצרחות, ועידודים שקריים ("עוד מעט"), ועוד עידודים מרמים ("עוד קצת"), וחיזוקים ריקים ("יופי יעל, יופי") ועודועודועודועודועודועודועודועודועוד…

איזה מין עולם. פחדתי כל כך מלידה רגילה, ומעולם לא חשבתי שיש אפשרות שאצא מבית יולדות ללא תינוקת. והנה אני יולדת בלידה רגילה, וגם בלי אפידורל, כי מי ידחוף אם לא אני? התינוקת שלי מתה, היא לא יכולה לפלס את דרכה החוצה. אין פה שתיים שעובדות, יש רק אותי.
רק אני.
ואני יוצאת מבית היולדות ללא תינוקת. 
לא בדיוק הדבר המדרבן ביותר בשעת לידה וצירים עוצמתיים.

יום חמישי, 9.9.10, 01:10 בבוקר- ופתאום הקלה. 
ואושיק מתחיל לבכות.
פתאום העיניים שלי כבר לא מכווצות, הן פשוט עצומות ואפשר לנשום, ולנשוף בקלות.
 ואני יודעת בדיוק מה אושיק רואה, ואני יודעת בדיוק למה הוא בוכה, והראש שלי פוקד על היד להתרומם כדי להחזיק את אושיק, אבל היד לא נענית לפקודה, היא פשוט לא יכולה.
אני פוקחת את עיניי.
ונדמה לי שעברתי חדר, כי הוא פתאום נראה לי שטוף אור במקום החדר האפלולי שנכנסנו אליו לפני יומיים. מאיפה הגיע כל האור הזה??

אני מבקשת להחזיק את איילת.
 ומביאים לי תינוקת עטופה. דוממת. שקטה. ויפה כמו בחלומות שלי.
אני מחזיקה אותה.
ואני מרגישה שלווה. אושר. גאווה להחזיק את הילדה שלי, למרות שאין בה רוח חיים. היא הייתה מושלמת, לולא היה חסר הפרט הקטן הזה- רוח חיים.
אני כל כך שלווה, שאני נרדמת לכמה דקות, עם איילת בידיים.
לראשונה מזה יומיים וחצי אני מוצאת נחמה. נחמה בדמות תינוקת שדומה לי, עם השפתיים של אושיק ומזכירה כל כך את שחר. נחמה בגוף הקטן הזה, שעד לא מזמן בעט בי, וזז בי וחי בי.
ובית החזה שלי מתמלא. מתמלא בחום, באהבה.
ואני לא יכולה שלא לחייך. אני יודעת שהתינוקת שלי מתה. אני יודעת שהיא לא ישנה.
זה לא משנה. אני מחייכת אליה, מדברת אליה, שרה לה את שני השירים שהכי רציתי לשיר לה. מעלה איתה זיכרונות מתקופת ההריון. 
אני מרוכזת רק בראש ובפנים שלה. אני מלטפת את לחיה. מריחה אותה. מנשקת אותה.
אני אוהבת אותה וכולי מחייכת ומרגישה מלאה.
דמעה אחת לא עולה בעיניי. הלב לא שוקל להתפרק, הנפש לא רוצה להישבר. כל ישותי מרוכזת באיילת היפה שלי, שיצרתי באהבה גדולה עם אושיק, אהוב חיי.

אושיק צילם את איילת, תמונות וסרטון קצר שלה ושלי ביחד.
בימים שאחרי הלידה, היו פעמים שהתבוננתי בתמונות ובכיתי, והיו פעמים שהתבוננתי והתמלאתי אהבה.
 ולראשונה בחיי, התבוננתי בתמונות של עצמי, ככה, כמו שהייתי אחרי לידה כל כך קשה, וחשבתי לעצמי שאני יפה.

החוויה הזו הייתה כל כך עוצמתית, מדהימה ולא תאומן. אני זוכרת שהשווצתי באיילת מול אחד הרופאים, שנרתע קצת מלהסתכל עליה- או לפחות כך נדמה לי כשאני כותבת שורות אלו. הכרחתי אותו להסתכל. 
הרופאים אמרו לי שאני גיבורה. לא הרגשתי קרובה לזה בכלל. הרגשתי שאני עושה בדיוק את מה שאני צריכה לעשות.
החזקתי את איילת בזרועותיי למשך שעה, ואז נפרדנו. וזהו. 
מאז לא ראיתי אותה יותר.

להורדת הסיפור השלם לחצי כאן.

ניתן לקרוא עליי עוד גם בעמוד האודות פה באתר, ואת מוזמנת לעקוב אחריי בפייסבוק ובאינסטגרם אם תרצי להכיר אותי עוד קצת.

את מוזמנת ליצור איתי קשר במייל בלחיצה כאן.