אנפוקו- מטפלת מהבטן

אנפוקו- מטפלת מהבטן

אנפוקו- מטפלת מהבטןהגיעה השעה להציג קצת את האנפוקו, שיטת מגע יפנית שאינה מוכרת כמעט בקרב הציבור הרחב, והחלה לתפוס תאוצה בקרב הקהילה המקצועית.
ובצדק.

סקירה היסטורית

הרפואה הסינית מאוד מוכרת בארץ.
היא פועלת בהצלחה הולכת וגדלה מזה כ- 30 שנים, וניתן למצוא את נוכחות הדיקור והמגע (בעיקר שיאצו וטווינה) גם בקופות החולים וגם במרכזים אינטגרטיבים בבתי החולים.
הדיקור הוא שעומד בראש החץ ומוביל את התחום כולו, אך רפואה סינית טומנת בחובה יותר מדיקור.

הרפואה הסינית מתבססת על הפילוסופיה הסינית, שרואה את האדם בשלמותו ללא הפרדה (אין הפרדה אמיתית בין המערכות בגוף, וגם אין הפרדה בין גוף לנפש).
הפילוסופיה הסינית עוד גורסת כי האדם הוא חלק בלתי נפרד מהטבע. אין הפרדה בין האדם לטבע. גם לא מדובר על הטבע כחלק מהאדם, כלומר, האדם אינו במרכז.
מתוקף כך, נוכל לראות תופעות בטבע שמתרחשות גם בנו, ותופעות טבע שמשפיעות עלינו.

הרפואה הסינית כוללת שלוש זרועות טיפוליות: דיקור, תזונה וטווינא.
התזונה מבוססת על עקרונות הרפואה הסינית, והטווינא, טיפול במגע, שצמחה משיטת מגע סינית עתיקה שנקראת אנמה.
היפנים גם היו מושפעים מאוד מהפילוסופיה והרפואה הסיניות, ומהאנמה הם פיתחו את אחת השיטות המדהימות שיש במגע, השיאצו.
שיטה נוספת שהם פיתחו מהאנמה היא האנפוקו.

אנפוקו

אנפוקו היא שיטת טיפול במגע יפנית:
אנ=לחיצה; פוקו= בטן.
הטיפולים והאבחנה באנפוקו מתרכזים באזור הבטן ובית החזה.
הסיבה שהתחברתי לאנפוקו היא השורה התחתונה של השיטה, שאומרת: הבטן היא המרכז, הבסיס שלנו; היא המקור לחיים שלנו ולחיים חדשים.

אישיוז עם הבטן

הסיפור שלנו עם הבטן הוא מורכב, וכמעט כל אישה חווה משהו עם הבטן שלה. האפשרויות הן רבות, למשל:
פעם היא נפוחה, פעם היא רחבה, פעם היא מדולדלת.
היא אף פעם לא נראית טוב בג'ינס (כי הג'ינס מייצר קפלים, ברור).
שלל פוטנציאל התופעות האפשריות במסגרת המחזור החודשי (שוטף + 14 יום הביוץ).
נעשה פילאטיס כדי ללמוד לשאוף הכל פנימה ללא מאמץ.
נלך לחדר כושר כדי לקבל את הקוביות בבטן.
ועוד לא דיברנו על כל מה שאנחנו שומרות בבטן- מחשבות, תחושות, רגשות, זעקות.

ומה אחרי לידה שקטה? או כל אובדן הריון?
ללא ספק, מדובר על תמונה מורכבת שיש צורך להתייחס אליה, גם ישירות לבטן עצמה שהיא בבחינת זירת האירוע.

באנפוקו נוכל למצוא לחיצות עוצמתיות (בניגוד לכואבות), סיבובים מדיטיבים, עבודה לעומקה של הבטן ומתן תשומת לב מלאה לה,
ולך.

האנפוקו יכול לתמוך במרכז החשוב הזה בגופנו, לחזק אותו וכתוצאה מכך, לחזק את הגוף כולו.

כמה מאיתנו לא אהבו את הבטן שלנו לאחר הלידה השקטה? מי הרגישה שהבטן, הרחם, בגדה, לאחר הלידה השקטה?
הרבה נשים עברו לידות טראומטיות וקשות, גם אם לא לידה שקטה, ולא מוכנות להסתכל בכלל על הבטן שלהן יותר. נשים לאחר לידה קיסרים מספרות על עיוותים בבטן, על צלקת שהתאחתה רע והן לא יכולות להסתכל על עצמן במראה.

לא חסרות סיבות לאישיוז עם הבטן.

אנפוקו- מטפלת מהבטן

מבחינתי, טיפול בבטן, ובעיקר לאחר אובדן הריון, הוא חזרה לזירת האירוע.
זה חלק בלתי נפרד מטיפול בטראומה, נכון? אנשים חוזרים למקומות בהם קרו להם דברים קשים, וזה סוג של סגירת מעגל.
האנפוקו תומכת בשלל מצבים, גם במצבי אובדן על חמשת שלביו. זה חלק בלתי נפרד ממסע ההחלמה שלנו.
באמצעות האנפוקו, נוכל לקיים שיחות שלום עם הבטן שלנו.

עם כל שאלה ומחשבה, אל תהססי לפנות אליי.
אם תרצי לדעת איך נראה מפגש טיפולי בינינו, תוכלי לקרוא עוד קצת כאן.

יציאה משתיקה לחרות

יציאה משתיקה לחרות

יציאה משתיקה לחרותהרבה שנים לפני הלידה השקטה עם איילת, עברתי טראומה מינית.
הטראומה הזו שלטה בחיי שנים רבות בעיקר דרך פחד. באמצעות טיפול פסיכולוגי מוצלח (ומפחיד. ומאתגר. ומייגע לעתים. שהרגיש ארוך אילו עברו אלפי שנים), צלחתי את המשוכה ובחרתי, כמו גם לפני הטיפול רק שלא ידעתי את זה באופן מודע, לחיות את חיי באור.
ציינתי את הפחד כרגש שולט דרכו החלטתי את מרבית ההחלטות בחיי דאז.
אלמנט נוסף שהופיע אצלי בערך מהיום הראשון הוא השתיקה.

קשר שתיקה מופיע בכל טראומה שאני נתקלתי בה באופן אישי, ובכל סיפורי הטראומה שנתקלתי בהן, בין אם בחברות וחברים ובין אם אלו סיפורים שקראתי עליהם.
אני חושבת שכל טראומה מביאה איתה התמודדויות שונות, אבל אחד הדברים הבסיסיים ביותר שמשותף לכל הטראומות הוא השתיקה. כשאני מנסה לחשוב על זה באופן רציונלי, זה לא מסתדר לי. שהרי אנחנו לא היינו אלו שעשו את העוול.
העוול נעשה לנו. ובכל זאת, בחרנו בשתיקה. השתיקה אינה רק לא לספר על הטראומה עצמה, השתיקה גם עוטפת אותנו לא לדבר כלל. לא לספר איך אנחנו מרגישות, לא לספר מה עובר לנו בראש, לא לדבר. פשוט לשתוק.
זה נכון גם בהרבה מאוד מקרים לאחר לידה שקטה. אנחנו לא מדברות על זה, החברה לא מדברת על זה, ויש גם הרבה נשים שחוות פוסט- טראומה.
נחשו מה. גם היא אינה מדוברת.

אודות השתיקה

החלטתי שאני רוצה לקרוא קצת אודות השתיקה, ולנסות להבין מה הסיפור שלה.
אני מציגה פה את ממצאיי:

כאמור, שתיקה מאפיינת טראומות שונות: ניצולי שואה ודור שני, פוסט-טראומה בעקבות שירות צבאי, התעללות בילדות (בין אם מינית ובין אם אלימות פיזית). גם לידה שקטה.
נחשפתי לדבריו של ד״ר יוחאי עתריה בחודשים האחרונים ואני קוראת אותו בעניין רב, גם אם אני לא תמיד מרגישה שאני מבינה אותו או מסכימה איתו.
פרופ׳ עתריה מדבר על פוסט-טראומה בעיקר ואחד הדברים הראשונים שהוא אומר על שתיקה: ״טראומה הוא מצב בלתי אפשרי לחלוטין. מצב לימינאלי, בין סיוט להזיה. מצב שבו מערכות חוקים, האמונות, הציפיות, התקוות – קרסו. אין הסברים, רק זוועה מוחלטת. האדם הפוסט-טראומטי מייצג אפוא מצב שבו באמת נגמרו המילים. המילים לא חודרות את המעטפת, הן מערכת של סימנים אשר מנותקת לחלוטין מהחוויה. בזמן הטראומה המילה הופכת להיות זרה ולכן במצב הפוסט-טראומטי אין עוד אפשרות להשתמש בשפה היומיומית כדי לתאר את העולם שמאחורי המסך. המילים לא מתארות, לא מסבירות. המילים חוסמות. כל עדות שהיא, כל דיבור, היא פגיעה באותנטיות ובאמת של החוויה המקורית. הדיבור הופך את הבלתי אפשרי ל"עוד סיפור".

ד״ר עתריה ממשיך ומסביר, שהמציאות היא עולם של מילים. השתיקה היא מרד ראשוני של אנשים שעברו טראומה, זו המחאה הראשונית שלהם. טראומה היא עולם אחר, ובאמצעות השתיקה הם משדרים שהם הגיעו למקום הנמוך ביותר והם לא מוכנים יותר לשתף פעולה עם המציאות, עם העולם.

כמובן, שבתור מישהי שמדבררת את הטראומות שלה כבר כמה שנים טובות, ניתן להבין שאני בבעיה עם הגישה של ד״ר עתריה.
בעוד אני מבינה את הדברים שהוא אומר, עם הטראומות שלי הרגשתי את הדברים האלו בתחילת מסע ההחלמה עם הפסיכולוג שלי. איך אני יכולה לתאר לידה שקטה? כל מילה מקטינה את מה שבאמת עבר עליי ביומיים האלה, מהרגע שאמרו לי שהתינוקת שלי איילת מתה אצלי ברחם ועד שחזרתי הביתה והתחלתי להתמודד עם שאר הבלהות והעלבונות שהמציאות הגישה לי. כל אחד מהם גרם לי להתכווץ עוד ועוד, להתכנס פנימה ולא לרצות לשמוע ולראות אנשים.

אבל דבר ידוע הוא, שלמילים יש כוח. בידיים הלא נכונות, הכוח הזה מנוצל לרעה. אבל בידיים הנכונות, העדינות, הרגישות, הכוח הזה הוא עוצמה.
המילים מול הפסיכולוג החביב עליי היו רבות. הרבה פעמים קשות, מכאיבות, מביכות.
מי רוצה לשבת ולהרגיש את הבושה עוטפת מכל עבר? לא אני.
מי רוצה להרגיש את האשמה מרחפת מעל ומשתקת את הלב? לא אני.

יחד עם זאת, המילים שנאמרו, אלו ששיחררו את הבושה והאשמה במלוא תפארתן (ועוד כמה רגשות ככה על הדרך), עזרו גם לפוגג אותן ולהחזיר אותן לפרופורציות.
שנים אחרי, גם אם לפעמים נדמה לי שאני אשמה במותה של איילת שלי, אני יודעת שזה לא נכון. ואני יודעת לענות למחשבה הזו בזכות אותן מילים שנאמרו אצל הפסיכולוג שלי. זו בדיוק העוצמה שהייתי צריכה כדי להרים את הראש מתוך בלילת הרגשות הקשה שהרגשתי לאחר לידה שקטה.

פרויד, ולאקאן

דפנה בן-זקן מספרת על טראומת השואה שליוותה את המשפחה שלה, והדבר המובהק ביותר שעולה מדבריה הוא מקומה הגדול של השתיקה סביב הטראומה המשפחתית.
שילוב בין ממצאי פרויד לגישה של לאקאן אומרת כך: ״מדובר בקרע שנוצר באופן שרירותי שאין בו שום היגיון או פשר. זהו קרע שמותיר את הסובייקט המדבר עירום ממעטפת השפה המגינה עליו. הפגיעה יכולה להיות בסובייקט או בגופו או בחיים עצמם. היא תמיד מופיעה בפתאומיות ובאלימות ומותירה אותנו המומים ובמועקה קשה, ואנו מנסים לאסוף את שרידי המילים שבאמצעותם אנו מתאמצים להבין מה קרה.״

פרויד קבע את אלמנט ההדחקה. לאקאן מוסיף שאל מול רגעים טראומטים מסוימים, אנו נשארים ללא יכולת לבטא מילולית את מה שחווינו.
אלו יכולים להסביר היטב את החוויה של אישה שעברה לידה שקטה. נשים רבות לא מעוניינות להתמודד בכלל עם הלידה השקטה שעברו, לא מעוניינות לנסות לדבר את הכאב האדיר שהן מרגישות, ומעוניינות להמשיך הלאה, אל התינוק הבא מתוך כמיהה חזקה ועמוקה ביותר לתינוק חי.

כמובן שאני יכולה להבין אותן. גם אני רציתי שיהיה לי תינוק חי. אבל זה לא יכול לבוא במקום ההתמודדות עם האובדן שעברנו.
הדחקה לא מאפשרת מחיקה של מה שכבר קרה. הדחקה מרחיקה מאיתנו את הטראומה, אבל היא נשארת טבועה בנו בכל דרך אפשרית, וככל שנשתוק ולא נדבר, היא תעמיק עוד ועוד.
כל חוויה שנעבור בחיים נצרבת בנפש, בנשמה, בלב, וגם בגוף. גם הגוף זוכר את הדברים שקורים לנו. והדברים הרבה פעמים זועקים לצאת החוצה.
לכן הרבה פעמים נראה תופעות בגוף שאין להן הסבר רפואי, שהשורשים שלהן נעוצים בטראומה שעברנו.
השאיפה היא, שגם חווית טראומה או פוסט-טראומה כזו תעבור אינטגרציה לחיים שלנו, כדי שהיא לא תהיה הכוח שמנהל את חיינו.
לא נכון לתת לטראומה להחליט את ההחלטות שלנו. לטווח הארוך, אלו יהיו בחירות שלא נעשות מתוך הרצון שלנו, אלא מתוך התגובה שלנו לסיטואציות אפשריות, שכלל לא בטוח שיתרחשו.

יציאה משתיקה לחרות

מאוד קשה לתאר במילים את הטראומות שעברנו. זה פשוט קשה. ולכן עם שתיקה יותר קל.
אבל לאורך הזמן, השתיקה גבתה מחיר גבוה מדי מחיי, והבנתי, שלמרות הקושי וחוסר הרצון המובהק שגיליתי לדבר על מה שעברתי, אין לי ברירה אלא לדבר.

גיליתי, שהיכולת שלי לצקת למילים את כל הרגשות הכמוסים שלי היא אחד הדברים המבעיתים ביותר שחוויתי, ובו זמנית זה גם מה שסימן את תחילת השחרור, הריפוי וההחלמה שלי.
גיליתי, שככל שאני מדברת על זה יותר, המחיר הנפשי והפיזי שלי יורד. אני כבר לא משלמת את המחיר.
גיליתי, שבאמצעות סיפור הלידה השקטה שלי אני יכולה להעניק תוקף לסיפור הלידה השקטה של מישהי אחרת, להעניק תוקף לכל הרגשות שהיא מרגישה ולהכיר באובדן שלה.
גיליתי, שאני יכולה לחיות את חיי כפי שאני רואה לנכון, ולא כפי שהפחד רואה לנכון.
זו ממשיכה להיות משימה כמעט יומיומית מבחינתי, לנצח את מגבלת הפחד. הוא היה נוכח בחיי כל כך הרבה שנים. אבל אני מצליחה לנצח וזו בעיניי, המהות האמיתית של חירות: להיות חופשיה לעשות כרצוני ללא מגבלות.
וכל זה מתחיל עם מילים שיוצאות מהלב, שיוצאות מהרחם, שיוצאות מהנשמה.

מקורות:
הכל או כלום: שתיקה אל מול משחקי מילים– פרופ׳ יוחאי עתריה, אתר הסתדרות הפסיכולוגים של ישראל

על טראומה אצל פרויד ולאקאן– דפנה בן-זקן, אתר פסיכולוגיה עברית

על כוחו של שיתוף

על כוחו של שיתוף- מחשבות לאור דבריה של הילה ברבי באתר מאקו

על כוחו של שיתוףב- 14.4.20 פירסמה הילה ברבי את דעתה אודות כתיבתה הכנה של ירדן הראל אודות לידה שקטה שעברה.
אני לא מכירה את הילה ברבי, ולא מכירה את ירדן הראל.
אבל אני מכירה לידה שקטה.
עברתי לידה שקטה עם התינוקת שלי איילת בשנת 2010, בשבוע 37 ו- 3 ימים.
אני מניחה שדברים רבים שאני עברתי תעבור גם ירדן הראל.

הילה ברבי קוראת לירדן הראל גיבורה. כותבת עליה שהיא קורבן. היא מציגה את הלידה השקטה כגיהנום. משבחת את יכולתה של ירדן לדבר על נושא מושתק.
זה באמת נושא שפחות רוצים לדבר על זה, אני יודעת. זה בדרך כלל נושא שמטאטאים החוצה מהבית, מהמשפחה, מהלב.
כי מי רוצה לדבר על תינוק מת, ועוד בחברה הישראלית, שמקדשת תינוקות וילודה באופן כל כך ברור?
הילה ברבי הייתה יכולה לצאת מזה עוד בסדר, לולא המשפט האחרון בדבריה: ״…הצורך לשתף בזמן אמת את כל מה שקורה לך בחיים הוא סוג של השתעבדות. קורבנות של עולם אינסטנט תובעני. כזו שאין חיים בלעדיה, לטוב ולרע. במקרה הזה – רע מאוד וחשוך.״
לבי נחמץ.

הילה, למה היה כל כך חשוב לומר את המשפט הזה לירדן הראל באמצעות אתר בתפוצה רחבה, יום-יומיים לאחר שעברה לידה שקטה? אי אפשר היה לחכות עוד קצת?

על כוחו של שיתוף- על קצה המזלג

לא נראה לי שירדן הראל היא קורבן. נדמה שהיא מצאה את אינסטגרם כערוץ שמאפשר לה לשתף בצורה המתאימה לה בחייה וחוויותיה (גם אם חלק מזה נעשה בתשלום, לא רואה את הבעיה בזה).
אני מבינה אותה, גם אני אוהבת את הפלטפורמה.
לדבר ו/או לכתוב על לידה שקטה זה לא פשוט. אני יודעת כי אני מדברת לא מעט על הלידה השקטה שעברתי בפלטפורמות שונות.
אני עושה זאת כי אני יודעת שיש בזה עיבוד נוסף של החוויה, מין התמודדות כזו שמישירה מבט לטראומה העצובה הזו ישר ללבן של העין, מישירה מבט ולא מרפה, מתוך ידיעה שזה חלק ממסע ההחלמה.
אבל בשיתוף בלידה השקטה שעברתי, אני מכירה בחוויה שעברתי בפני עצמי, וחשוב לא פחות, הדברים שלי יכולים להעניק אישור והכרה לנשים אחרות שעוברות את החוויה העצובה הזו, ואין להן מקום בו קולן נשמע, מה שמותיר אותן בודדות עם כל הכאב, הצער, הזעם, הכעס, האכזבה, האשמה, המרמור, הקנאה באחרות… יש כל כך הרבה רגשות אפשריים, וכולם טבעיים ולכולם יש מקום.

העובדה שירדן הראל היא דמות ציבורית, שמעלה את הסיפור באינסטגרם, כנראה מעניקה גושפנקא לדון בחוויה שהעלתה. אבל נדמה לי, שיש הבדל בין שיתוף בחוויה לבין דיון על תופעות הלוואי של אינסטגרם.
עצם השיתוף אינו הזמנה לדיון על ״מדיה חברתית- השתעבדות לתיעוד החיים כן או לא״. עצם השיתוף במקרה זה, סביר להניח, הוא יותר לתועלת המשתפת. אנחנו כאן כדי להאזין, להכיר, לאשר את חייו של תינוקה ניסים, אותו היא הרגישה גדל בתוכה, הרגישה את כל השינויים על גופה. לא תמיד צריך להכביר במילים ולדון בדברים.
ירדן הראל, מעצם השיתוף הכן שלה, הצליחה לעזור לנשים נוספות שקראו אותה, שעברו את החוויה הזו.

״אושית אינסטגרם״

אני יודעת שיש מחשבה שאומרת שאם ירדן הראל שיתפה, אז בהיותה ״אושית אינסטגרם״ היא צריכה לקחת בחשבון שידונו בכל מה שהיא מעלה, לא משנה מה זה יהיה.
אבל יום-יומיים לאחר הלידה השקטה? הרי גם על אושית אינסטגרם עוברים ימים קשים, והנה, ירדן הראל משתפת בזה ומראה שלא הכל נוצץ, לא הכל מצטלם מהמם.
אפשר למצוא קצת עדינות וחמלה, לא?

ופה בדיוק דבריה של הילה ברבי מגלמים את אחת הבעיות שקיימות בחברה בה אנחנו חיות:
כשנשים לאחר לידה שקטה כבר משתפות ומדברות על החוויה, תמיד יהיה מי שישפוט, שיתהה, שידון. אפילו אם זה ככה בקטנה. וזה יכול להותיר חותם צורב על ליבה של האישה ששיתפה.
בתגובה לזה, נשים רבות לאחר לידה שקטה עושות חישוב זריז, שאם ככה, כבר עדיף להתבודד ולשתוק.

אני יודעת שירדן הראל נמצאת בתחילת מסע ההחלמה שלה. החוויה שעברה, כמו כל חוויות חייה, תמצא את מקומה במסגרת סיפור חייה, ותהיה עוד חלק מהפסיפס הזה שנקרא ״החיים של ירדן״.
אני מקווה שהיא תמשיך לדבר על זה, בכל פלטפורמה שתראה ראויה בעיניה, ושתטפל בעצמה טוב- טוב- טוב.

ירדן, אם את קוראת את דבריי: אני מצטערת על האובדן שלך.

——————————————————————————