קברים לתינוקות לאחר לידה שקטה

קברים לתינוקות לאחר לידה שקטה

קברים לתינוקותקברים לתינוקות לאחר לידה שקטה.
מי בכלל חושב על לידה שקטה? מי בכלל חושב על קברים לתינוקות שנולדים בלידה שכזו?

בחדר הלידה, כשרק התחילו את הזירוז, התחילו לדבר איתנו על קבורה לאיילת.
האפשרויות שהעמידו בפנינו הייתה קבורה פרטית או קבר אחרים.
איילת עוד בתוכי, עברו אולי שעתיים מאז שקיבלנו את הבשורה, והתחילה להתהוות רשימת מטלות.

זו תחושה מאוד קשה שאני בטוחה שכל מי שעברה אובדן יודעת בדיוק על מה אני מדברת, כמו הדואר שקיבלתי במהלך השבעה אחרי שהוריי נפטרו, מלא מלא הודעות על מצבות. כאילו כל החברות האלה מעבירות ביניהן רשימות של משפחות שיקיריהן נפטרו, והם מספרים לנו על השיש האיכותי שלהם, ועל חריטה מקצועית מן הדרגה הגבוהה ביותר, ושפע אפשרויות של פונטים, ומבחר גדול של ציטוטים, ואיורים שאפשר לקשט עימם את המצבה. שיראה יפה.

ואני? אני לא רוצה לשמוע על קבורה, ועל ביטוח לאומי, ועל זכויות היולדת, ועל איפה ישימו אותי אחרי הלידה, ומה מחכה לי בלידה.אני רק רוצה את התינוקת שלי בחזרה.
אבל יש עוד קול בתוכי, ממש כשאני בחדר לידה ומקבלת לאט לאט את רשימת המטלות הזו, קול שמבין שאני חייבת לקבל את ההחלטות האלה. זו התינוקת שלי, בעלי ואני יצרנו אותה, ורק אנחנו מחליטים.

קברים לתינוקות אחרי לידה שקטה

תשובת הרפלקס שלי הייתה ״אנחנו נקבור אותה קבורה פרטית״.
אמרו לנו שיש עוד זמן, שנדבר על זה. אז דיברנו על זה, אושיק ואני. דיברנו על זה שאיך עכשיו בכלל נקנה חלקה, ואיפה עושים את זה, ולשנינו אין בכלל רצון להתעסק עם קבורה לתינוקות אחרי לידה שקטה.
אנחנו רוצים לעבור את זה, לסיים עם זה וזהו. כמה שיותר זמן בינינו לבין הסיפור הזה הרי זה משובח.

אז אולי בכל זאת קבר אחים?
המחשבה הזו זיעזעה אותי. אני אפילו לא יודעת מה זה אומר קבר אחים, ואני לא רוצה לדעת. כמובן שלדמיון שלי חיים משלו, אז התחילו לרוץ לי תמונות של… טוב, אני עוצרת את זה.
זה חירפן אותי, מה פתאום שאיילת שלי תהיה אחת מיני רבים? מגיעה לה קבורה פרטית, משל עצמה.

היה יתרון בלעבור את הזירוז ללידה השקטה במשך יומיים.
זה נתן לבעלי ולי יומיים מלאים בזמן בו בכינו, התאבלנו, שתקנו, דיברנו, נימנמנו ואת כל זה עברנו ביחד. את כל העיבוד הראשוני עברנו כבר שם.
העובדה שלא לקחתי את קוקטייל סמי ההרדמה שהציעו לי ״שיעבור לך יותר מהר״, איפשרה לי ולאושיק לעבור את היומיים האלה ביחד, להיות שם האחת בשביל השני והפוך, ולא הרגשנו לבד כשהיינו ביחד.
דיברנו על הכל, מכל מיני זוויות וכל מיני דברים נאמרו שוב ושוב ושוב.

הניסיון שלי עם קברים

תוך כדי שיחות, נזכרתי:
אמא שלי נפטרה ב- אוקטובר 2001. אבא שלי נפטר באפריל 2004.
את שניהם אהבתי באופן הכי עמוק. הם היו הכל בשבילי. שניהם נקברו בבית עלמין ירקון.

לא אהבתי ללכת לקברים שלהם. איך לומר, אני לא מסתדרת עם תרבות הקברים. אני אסביר:
אני זוכרת את הוריי כל יום, כמו כל מי שאיבד את הוריו. אני ממשיכה לדבר עליהם, הם נוכחים מאוד בחיי ובחיי משפחתי, יש תמונות בבית, הילדים מכירים אותם וכך גם אושיק (שפגש את אבא שלי, אבא שלי נפטר 3 חודשים אחרי שפגשתי את אושיק), הם התוודעו לבדיחות של אבא שלי ולחיבוקי קווץ׳ בננה של אמא שלי (כי אני עושה אותם עכשיו), בקיצור, הם איתי.
אני לא מאמינה שהמצבה היא המקום בו אני מתייחדת עם הוריי.

כן, הגוף שהכרתי נח שם, לפחות בעבר, אבל מה עם הנשמה?
בלי להיכנס לתיאוריות כאלה ואחרות, אציין שאני מרגישה שהם איתי בהרבה מאוד רמות.
כשאני רוצה להתייחד איתם או לציין משהו עבורם, אני בטח לא הולכת לקבר.

ימי הפטירה עצמם הם ימים עצובים ולא נוחים לי בכל הגוף. אני לא עושה משהו מיוחד בהם.
אני בהחלט עושה משהו מיוחד בימי ההולדת שלהם. נראה לי עקום לציין את היום האחד האומלל בו אדם נפטר, ולשכוח לו את כל החיים שהיו לו עד אותו יום.
אני מעדיפה לחגוג את החיים של מי שאהבתי, מאשר לציין את מותו.
זה מרגיש לי בריא יותר, דרך זכרון נכונה ושלמה יותר. ובמקרה של הוריי, הם היו קשורים לשמחת חיים הרבה יותר מאשר לאבל ועצב.
וכמוהם גם אני.

הפעם האחרונה שהלכתי לקבר של הוריי הייתה לפני החתונה של אושיק ושלי ב- 2005, כי אמרו לי שזה מקובל אז אמרתי ״טוב, נו, נלך״. היינו שם בדיוק 5 דקות והמשכנו.
15 שנים עברו מאז, וזו נראית לי הדרך הנכונה עבורי.

חזרה אל איילת

בהנחה ונקנה חלקה פרטית ונקיים קבורה כהלכתה (איני אישה שהדת היא חלק מחייה).
מה אז?
אני לא אלך לקבר של איילת. גם אושיק לא.
מה זה נותן לי הקבר הזה?
עבורי הוא לא משמעותי, ואושיק שותף לתחושותיי.

איילת נוצרה ונפטרה בתוכי, ברחם שלי.
אם איפה שהוא נותר חותמה, זה בחלל ובקירות הרחם שלי, כמו חרטה באחד הקירות ״איילת הייתה פה״.
היא איתי כל הזמן.

וכך הסתכלתי על אושיק ואמרתי לו, בזמן שהמתנתי לזירוז להתקדם, ״עזוב, אני לא מאמינה בקברים. אין לנו מה לחפש שם״.
9.5 שנים אחרי הלידה השקטה של איילת היפה שלי, ואני עדיין מרגישה כך.

אני מרגישה שנכון יותר לקדש את החיים מאשר את המתים, לחגוג חיים מאשר לציין מוות.
מבחינתי, המתים לא הולכים לשום מקום. הם נטמעים בנו, ואני מרגישה נאמנה לאמא שלי למשל, כשאני הולכת לים שהיא כל כך אהבה להיות בו.
אני מרגישה נאמנה לאבא שלי כשאני ממשיכה את בדיחותיו מול ילדיי, שמתגלגלים מצחוק.

איילת ואני

אבל עם איילת זה אחרת.
לא הספקתי בכלל לייצר חוויות כשהיא הייתה מחוץ לרחם איתי. אבל עדיין, גם איתה הרגשתי שיש לי מה לחלוק כשהחזקתי אותה לאחר הלידה השקטה:
במהלך ההריון, אמרתי לה שכשהיא תצא, אשיר לה את השיר שיעור מולדת ואת שיר לשירה. את שניהם שרתי לה כשהחזקתי אותה.

במהלך ההריון, איילת זזה דיי הרבה. באיזה שהוא שלב, התחלתי לשאול אותה כל מיני שאלות ולבדוק מה תהיה התגובה:
אם הייתה בועטת הרבה הבנתי שיש התנגדות גדולה, אבל אם זו בעיטה אחת ונגמר, אז אוקיי, הדברים יתקבלו בסדר.
כשהחזקתי אותה לאחר הלידה השקטה, דיברתי אליה והזכרתי לה גם את הדברים האלו.

נזכרתי איתה בכל הפעמים ששתיתי אולטימטיבי וניל בקופי בין, ובצרבות שהיו לי איתה, ובקרח הכתוש שעזר לי, ובכמה כבד היה לי, וכמה שמחנו לגלות שאני בהריון איתה, וכמה חיכינו לה.ֿ
ובעיקר אמרתי לה, שאנחנו מאוד אוהבים אותה.

במקרה של לידה שקטה, הבחירה בחיים יכולה להיות קשה יותר. אבל אני זוכרת תמיד:
הלידה השקטה של איילת היא החוויה העצובה ביותר שעברתי בחיי. היא לימדה אותי עצב מהותי ועמוק מהו.
ומשם הגיעה ההחלטה והבחירה בחיים, מבחינתי לבחור בחיים זה לשמוח.
על כן כמעט כל סיבה שיש לי לשמחה, אני לוקחת בשתי ידיים, ומשתדלת למצות אותה עד תום.

עבורי, השאלה של קבורה כן או לא היא אישית לחלוטין. כל אחת וההחלטה שלה ושל בת/בן הזוג שלה.
אבל אני חושבת שבסופו של דבר, הזכרון שבפנים חשוב יותר מכל חלקת אדמה שהיא.
גם של תינוקת אהובה.

תמונה: סטריט ארט של imaginaryduck77.

נדנדת הרגשות לאחר לידה שקטה

נדנדת הרגשות אחרי לידה שקטה

נדנדת הרגשות לאחר לידה שקטהלידה שקטה היא חוויה של אובדן.
אנחנו חוות אובדן שהוא ממשי וקיים עבורנו, גם אם לא עבור החברה שלא ראתה ולא פגשה את התינוקות שלנו.
אבל אנחנו הרגשנו את התינוקות שלנו גדלים בתוכנו, זזים ולחלוטין חיים ונוכחים בחיינו.

חוויה של אובדן מוכרת לכולם. אני לא מכירה אדם אחד סביבי שלא חווה אובדן משמעותי בחייו, וכשאני אומרת ״משמעותי״ אני מתכוונת משמעותי *לאותו אדם*.
אובדן כזה, שגורם לתחושות קשות של אבל, של עצבות, של פרידה כפויה, קושי גדול בתפקוד יומיומי והמון בלבול.
אובדן כזה ששואב אותנו לנדנדת הרגשות של אבל. כל התחושות שציינתי למעלה מתערבבות גם עם הצורך לצחוק, לחייך, לצאת ולשתות איזה דרינק כדי להקל על המשקולת הרגשית הזו, איכשהו.
היא לא תיעלם, אנחנו כולנו מודעות ומודעים לזה. אבל אם יש משהו שיכול להקל טיפה, נרצה לעשות אותו. נחזור אל המשקולת ממש עוד מעט.

נדנדת הרגשות אחרי לידה שקטה

לידה שקטה היא מוות.
מוות של תינוקת או תינוק. מוות של פנטזיות, ציפיות, של חיים שלמים.
מדובר על אובדן, על פרידה שנכפתה עלינו.
וברגע שנתייחס לזה כך, נוכל להבין את כל מה שאנחנו חוות אחרי לידה שקטה. ברגע שהחברה תתייחס לזה כך, החברה תבין:
את הצורך באבל, הצורך בזמן לעצמי בשקט, הצורך בבכי. אנחנו והחברה נבין שאנחנו לא ״מתעסקות בזה סתם״, אלא אנחנו נפרדות, כל פעם עוד קצת, מהתינוק שלנו, מהתינוקת שלנו. כל פעם הפרידה תהיה קצת אחרת, כי אנחנו כל פעם נהיה קצת אחרת.

אנחנו נבין, שהרצון להנציח מגיע כי אנחנו לא רוצות לשכוח את מה שלכולם פשוט התאייד כבר מהזכרון. אנחנו רוצות לצקת משמעות לחוויה הקשה והעצובה הזו שעברנו.
אנחנו נדע, נדנדת הרגשות אחרי לידה שקטה היא פשוט נדנדת הרגשות שמרגישים אחרי אובדן של מישהו משמעותי ביותר.

אבל הרבה לפני החברה. *אנחנו* צריכות להבין את זה.
בסופו של דבר, לדעתי זה פחות רלבנטי אם החברה מבינה או לא. אנחנו כנראה תמיד נעדיף לקבל אישורים והכרה מבחוץ, זה בטח הרבה יותר קל.
אנחנו צריכות לאשר ולהכיר בעצמנו לעצמנו.
אנחנו צריכות ״להתעסק עם זה״, להתאבל, ״לחפור בזה שוב ושוב״, כי זה תהליך האבל והפרידה שאנחנו צריכות לעבור לפני שנעבור לשלב הבא.
ברגע שאנחנו נאפשר לעצמנו את הדבר הזה, הצורך באישור חיצוני ילך ויפחת, ויש שיאמרו ייעלם.

ככה זה

השבועות הראשונים הם קשים. כמו שהסביר הבודהה, ככה זה.
איבדנו.
איך לא נעבור את כל מה שאנחנו עוברות?

ולאט לאט התהליך שאנחנו עוברות משתנה. פעם אנחנו למעלה, פעם אנחנו למטה.
פעם אנחנו בוכות ופעם אנחנו צוחקות (כן, ממש כמאמר השיר).

זה הכל חלק ממסע ההחלמה.

הפנים והשמות של לידה שקטה

הפנים והשמות של לידה שקטה

הפנים והשמות של לידה שקטהאני עברתי לידה שקטה.
זו לא בושה. זו לא מבוכה (לפחות לא לי). זה עצב עמוק שעברתי ובשניה אני יכולה להתחבר אליו שוב. אני בוחרת שלא לעשות את זה.
במקום זה, אני בוחרת לדבר על לידה שקטה.
זה בדיוק הדבר שמעניק לחוויה הזו פנים, שם, נוכחות, הכרה.

זה בדיוק הדבר שמעניק את הפנים והשמות של לידה שקטה.

לאורך השנים עומדות שורות של נשים ללא פנים, עם כל טביעות האצבע של הריון על גופן ונפשן.
ועם אקסטרא צלקת: איבדנו את התינוק שלנו. התינוקת שלנו לא איתנו. הם מתו עוד ברחם.
לא נראה לי נכון להשאיר את החוויה הזו ללא תווי פנים, ללא שמות.

שורות של תינוקות לאורך השנים קבורים ללא פנים, ללא שמות.
לכולם יש פנים, ולדעתי לרובם יש שמות. כמו שלאיילת שלי יש פנים, יש שם.

התעסקות עם התינוקת שאבדה לי אינה עוצרת מבעדי לחיות את חיי. ההתעסקות עם איילת שאבדה לי מעניקה לה את מלוא המקום, את ההכרה שהיא חייתה בתוכי.
את ההכרה שהיא מתה בתוכי.

כי בשביל למות צריך קודם לחיות. ואם לא אכיר בחיי איילת, איך אוכל להכיר במותה?

רק ההכרה הזו מובילה לאבל, לפרידה ולאינטגרציה של החוויה הזו בחיי.
אני ממשיכה את חיי עם החוויה הזו כחלק מהחבילה שלי.
זה מסע ההחלמה.