הפנים והשמות של לידה שקטה

אני עברתי לידה שקטה.
זו לא בושה. זו לא מבוכה (לפחות לא לי). זה עצב עמוק שעברתי ובשניה אני יכולה להתחבר אליו שוב. אני בוחרת שלא לעשות את זה.
במקום זה, אני בוחרת לדבר על לידה שקטה.
זה בדיוק הדבר שמעניק לחוויה הזו פנים, שם, נוכחות, הכרה.

זה בדיוק הדבר שמעניק את הפנים והשמות של לידה שקטה.

לאורך השנים עומדות שורות של נשים ללא פנים, עם כל טביעות האצבע של הריון על גופן ונפשן.
ועם אקסטרא צלקת: איבדנו את התינוק שלנו. התינוקת שלנו לא איתנו. הם מתו עוד ברחם.
לא נראה לי נכון להשאיר את החוויה הזו ללא תווי פנים, ללא שמות.

שורות של תינוקות לאורך השנים קבורים ללא פנים, ללא שמות.
לכולם יש פנים, ולדעתי לרובם יש שמות. כמו שלאיילת שלי יש פנים, יש שם.

התעסקות עם התינוקת שאבדה לי אינה עוצרת מבעדי לחיות את חיי. ההתעסקות עם איילת שאבדה לי מעניקה לה את מלוא המקום, את ההכרה שהיא חייתה בתוכי.
את ההכרה שהיא מתה בתוכי.

כי בשביל למות צריך קודם לחיות. ואם לא אכיר בחיי איילת, איך אוכל להכיר במותה?

רק ההכרה הזו מובילה לאבל, לפרידה ולאינטגרציה של החוויה הזו בחיי.
אני ממשיכה את חיי עם החוויה הזו כחלק מהחבילה שלי.
זה מסע ההחלמה.