יעל ארנסט

11 שבועות לאחר הלידה השקטה, קיבלנו את דו״ח הנתיחה של איילת.
זו הייתה עוד אחת מההחלטות הרבות שהיינו צריכים לשקול במהלך היומיים בהם חיכינו לתחילת הלידה. האם אנחנו מנסים לבדוק מה קרה שם עם איילת? או שאנחנו מניחים לזה וממשיכים הלאה?
החלטנו על נתיחה:

קיבלנו את תוצאות הנתיחה של איילת.
בנתיחה היא קיבלה כינוי חדש: עובר/ילוד מס. 10-50-057.
כבר כאן הדמעות התחילו לזלוג מעיניי. שוב פעם נותנים לה כינויים במקום לקרוא לה בשמה.
ואז אני עוברת שורה שורה, והבכי מתגבר. אני קוראת:
"משקל 3450 גרם, אורך 45 ס"מ (ראש-עקב), 31 ס"מ (ראש-עכוז)"
– ואני רואה לנגד עיניי איך התינוקת הזו, שהחזקתי בידיי, מוחזקת בידיים זרות, ונמדדת עם סרט שנגע בעוד הרבה מאוד אחרים לפניה.
"כף הרגל באורך 31 ס"מ"
– כף הרגל, מהאיברים המתוקים ביותר שנבראו בתינוקת, שלעולם לא אנשק. עד ה-6.9.10, כפות הרגליים שלה, באורך 31 ס"מ כל אחת, בעטו בי כמעט ללא הרף.
"היקף ראש- 36 ס"מ"
– זה הראש שהחזקתי, שנישקתי, שליטפתי. אותו ראש שהכיל את פניה של איילת היפה שלי.
"חזה 34 ס"מ"
– בית החזה שלא היה לו בקע בסרעפת כמו אצל שחר, הריאות והטחול וכל השאר היו במקומם.
"בטן 32 ס"מ"

ואז מתחילים לפרט מה רואים מבחוץ.
אתם יודעים מה רואים? רואים שהכל תקין. זו מילה שחוזרת על עצמה כל כך הרבה פעמים בדו"ח בן שלושה עמודים.
תקין, תקין, תקין. באיזה שהוא שלב זו מתחילה להיות מילה ממש כואבת.
כי אם הכל תקין, אז למה לקחו לי את התינוקת שלי?

בדיקה פנימית.
אני קוראת את הכתוב ומדמיינת איך 2 אנשים זרים פותחים לתינוקת שלי את הגוף- נכנסים פנימה, רק כדי לגלות שבעצם- הכל היה תקין.
הכל נבדק- הלב, המוח, מערכת העצבים המרכזית, מערכת העיכול, מערכת השתן, הלבלב, אפילו התוספתן.
ובין המילים אני רואה את הגוף התינוקי של איילת מתערבב בגוף של שחר.
איברים גדולים וקטנים נבדקים, נמדדים, נשקלים.
איך יחזירו את הכל פנימה? איך הכל יחזור אליי?
התשובה לשאלת הרפלקס הזו ברורה.
נהרות העיניים נפרצים מחדש, כאילו רק עכשיו גיליתי שאיילת נפטרה ברחמי. כאילו רק עכשיו אני מבינה שלעולם לא אחזיק אותה והיא לעולם לא תהיה חלק פעיל מהמשפחה שלנו, אלא רק כזכרון.

להורדת הסיפור השלם לחצי כאן.